"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית־פשיסטית", אמרה בזמנו שולמית אלוני, מנהיגת מפלגת מרצ וזוכת פרס ישראל בשנת 2000 על תרומתה למדינה ולחברה. "הדתיים יצרו מאפיה פרימיטיבית של פרזיטים. השחור הולך ומשתלט עלינו, וזה יהיה סופה של המדינה הזאת", אמר הפסל יגאל תומרקין. "זאת אפוקליפסה. כשרואים אותם מבינים מדוע הייתה שואה", הוסיף זוכה פרס ישראל לפיסול ב־2004.
כמו עמד הזמן מלכת, ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון כתב השבוע שהחרדים והחרד"לים הם "הג'יהאד היהודי", ולא פחות מ"איום קיומי ודאי על מדינת ישראל". וגלית גוטמן, מגישה בערוץ 12, חוללה סערה ציבורית זוטא כשדיברה על הנטל הרב שנושא בו שליש מהאוכלוסייה "בשביל להחזיק בסוף את כל החרדים האלה שמוצצים לנו את הדם".
גילויי השנאה הללו מכוערים, מיותרים, וכפי שאפשר לראות, מאוד לא מקוריים. האם שנאת חרדים של חלקים בשמאל היא חשוכת מרפא? ייתכן. אבל אם נרחיב מעט את היריעה נגלה שאין לחרדים בלעדיות. לחלק ניכר מהאנשים שמתבטאים נגדם, ישנן אמירות מלבבות גם על מתנחלים ודתיים־לאומיים. אצל חלקם אפשר גם לזהות בנקל ניחוחות גזענות כלפי עדות המזרח. וגם כאן אין בלעדיות, משום שרבים מהם מתבטאים בדומה גם ביחס לעולים מבריה"מ לשעבר. בקיצור, השמאל שונא קודם כול על בסיס פוליטי ואליטיסטי; שנאה אידיאולוגית ומעמדית.
"פוליטיקה היא הטיפוח השיטתי של שנאה", אמר לפני כשתי מאות שארל טליראן, דיפלומט צרפתי מפורסם. ואומנם, צריך להודות שיש מוטיבים דומים גם בימין, עם ביטויי שנאה כלפי שמאלנים, אשכנזים, קיבוצים, ערבים וכו'. למעשה, גם החרדים אינם פטורים בסוגיה הזו, ואפשר למצוא גם בקרבם אמירות משובבות נפש כלפי השונים מהם.
אחד הדברים המזיקים בדברי שונאים מקצועיים כמו גילון וגוטמן, הוא שהם מאפשרים להנהגה החרדית להתחמק מביקורת עניינית
אבל אמת שלישית נדרשת פה, קצת יותר אופטימית: המצב היום טוב מבעבר. נכון, עדיין יש איים מגזריים ופוליטיים שאצלם קל יותר לטפח שנאה, אך בסך הכול הרחוב הישראלי, רוב הציבור, מגוון יותר, פתוח יותר – ושונא פחות. הגענו לפשרות מקומיות רבות, בנוסח: יש בירושלים קולנוע בשבת, אבל אין תנועה ברחוב בר־אילן. האלימות והשיח מותנו יחסית לשיאים שידענו, ואפשר להעריך שהיום יהיה קשה הרבה יותר לתת פרס ישראל לשונאים מקצועיים. למעשה, לרשתות החברתיות המושמצות יש תרומה למיתון השיח, משום שהן מהדהדות לא רק את השנאה אלא גם את הזעזוע ושאט הנפש ממנה, ובכך מייצרות אפקט מצנן שבעבר לא היה קיים.
נשוב למגזר החרדי, משום שאחד הדברים המזיקים ביותר בדברי שונאים מקצועיים כגילון וגוטמן, הוא שהם מאפשרים להנהגה החרדית להציג טענות מנותקות מהמציאות, ואז להתחמק מביקורת עניינית בטענה שהיא חלק מאותו גל שנאה עלוב.
לדוגמה, השבוע שאל ישי כהן ב"כיכר השבת" את יו"ר ועדת העבודה והרווחה הרב ישראל אייכלר איך הוא מגיב על הטענה שהחרדים מקבלים יותר מאשר נותנים: "הם שקרנים, והגויים אמרו את זה בכל הדורות. אנחנו מממנים אותם". שואל ישי: "אתה אומר שהחרדים מממנים את החילונים?" עונה אייכלר: "בוודאי, בלי שום ספק".
איך לומר זאת בעדינות, יו"ר ועדת העבודה לא מדייק. ולא רק כאן. בדבריו יש שפע שגיאות נוספות, כמו ש"המדינה מפרנסת בעשרות מיליארדי שקלים אוניברסיטאות", או ש"תשעים אחוזים מהכנסות המדינה" מגיעים בכלל מ"החברות הגדולות", כלומר מ"לא חרדים ולא חילונים". אבל העיקר הוא התחושה שהוא מנסה לתת, שהחרדים בעצם מממנים את השאר דרך "מיסים עקיפים".
ובכן, זו טענה אמפירית. נכון שהבירור קצת קשה, כי מבנה ההכנסות והקצבאות לפעמים מורכב, אבל השאלה הבסיסית פשוטה: כמה משק בית משלם למדינה וכמה הוא מקבל ממנה. ברור שלו כל משקי הבית בישראל היו מקבלים כמו שהם משלמים, לממשלה לא היה כמעט כסף, מפני שהיא נותנת בחזרה כל מה שהיא גובה. כדי שלממשלה יהיה "טריליון לשנתיים" – גובה התקציב – רבים צריכים לתת יותר מאשר לקבל.
החישוב המדויק קשה, אבל אומדן סביר אפשר לערוך – וכך עשו בפורום קהלת. התוצאות קשות לעיכול. המגזר החרדי, בפער עצום יחסית ליהודים לא חרדים, מקבל יותר מאשר משלם. 90 אחוזים ממשקי הבית החרדים נתמכים, כחצי מהם בסכום נטו של בערך 7,000 שקל בחודש. ואותם עשרה אחוזים ממשקי הבית שמשלמים יותר מיסים מאשר מקבלים הטבות, עושים זאת בסכומים קטנים ביחס למקביליהם הערבים (2,678 ש"ח בחודש לעומת 6,267 ש"ח), ובעיקר ביחס ליהודים הלא חרדים (18,212 ש"ח), שמהם כ־50 אחוזים נותנים יותר מאשר מקבלים.
אסור להתכחש למציאות הקשה הזו בגלל כמה שונאים מקצועיים. פערי ההכנסה והתמיכה של החרדים עצומים, וכך גם פערי החינוך. הציבור החרדי כולא את עצמו ואת הדורות הבאים שלו בעוני וקצבאות. גרוע מכך: מכיוון שחלקו באוכלוסייה עולה, המצב הזה אינו בר קיימא. העוני החרדי ילך ויגבר בזמן שהמשאבים לתמוך בהם ילכו ויאזלו. כשיגיע המשבר הגדול – והוא יגיע – פערי החינוך לא יאפשרו לחרדים להיחלץ ממנו.
בהחלט היה אפשר אחרת. החרדים נהגו לטעון: "לא בכפייה", והיה בדרישה הזו צדק. אלא שעכשיו מתברר שזה היה תירוץ. הנה, כעת יש ממשלה שלא כופה. אבל במקום שההנהגה החרדית תציע פתרונות פשרה מוסכמים, שיהיו טובים לחרדים ולמדינה גם יחד, היא סוללת את נתיב הבידול ביתר שאת. כפי שהודה אייכלר, את "הסכום שקיבלנו השנה… מעולם לא קיבלנו לעולם התורה והישיבות".
האמונה של ההנהגה החרדית שאי אפשר לשלב עבודה, השכלה ומצוות, היא טרגדיה היסטורית. חרדים רבים מצוידים במיוחד לעבודה בעולם המודרני, שהיא אינטלקטואלית מאוד. היום נדרש קשב רב, סבלנות, למידה, התמדה ושקדנות, תכונות שהמגזר החרדי מטפח יותר מכל האחרים. החרדים היו יכולים להוציא מקרבם שפע אנשי מדע וטכנולוגיה, בחזית שוק העבודה ובעורפו – שיהיו גם אנשי תורה ומצוות ובני קהילה מצטיינים. אין סתירה.
במקום זאת ההנהגה החרדית מכזבת לקהל שלה על "מיסים עקיפים" ו"עשרות מיליארדים לאוניברסיטאות", ומסתתרת מאחורי שונאים מקצועיים כדי להסתיר מהציבור שלה קבלת החלטות עגומה, עובדות פשוטות ואתגרים מסובכים.
