לא קל להיות חרדי בישראל בימים אלו. שלטי ענק זועקים על סחטנות, פריצים ומושקה. השיח ברחוב, בתקשורת ובין עמיתים קשה וטעון. גם בעיתון הזה מופיעים בוודאי גרפים על מגמות שיש מי שיראו בהן איום לעתידה של מדינת ישראל. בשורות הבאות לא תקראו על כל זה. לא נדבר על העדפות תקציביות, על סטגנציה במגמות או על תחזיות מדכאות. זהו טור אופטימי שיסקור מגמות עכשוויות – לא תקוות ולא השערות, אלא עובדות. בארץ הזעירה שלנו אין לנו זכות לאבד תקווה, להתנתק ולהתכנס, בעיקר כי אין לנו פתרון אחר. אנחנו כאן יחד, בטוב וברע, וגם אם נרצה – אין רבולוציה, רק אבולוציה.
שיעור הגברים החרדים העובדים עומד על 53.5 אחוזים, לעומת 87 אחוזים בקרב הגברים הלא חרדים. בקרב הנשים השיעור גבוה בהרבה, ועומד על 80 אחוזים. בחלוקה לפי תתי־מגזר – חסידים, בני עדות המזרח וליטאים – יש פערים ניכרים בין הקהילות. לפי מחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2019, החסידים מועסקים בשיעור שבין 73.9 אחוזים בסקרים פנימיים ל־59 אחוזים בסקרים מנהליים; בני עדות המזרח – בין 55.2 ל־50 אחוזים; והליטאים – בין 53.2 ל־39.8 אחוזים. אלה לא רק נתונים אלא פתח לתוכנית עבודה. לצערי לא נתקלתי בנתוני עומק נוספים על ההבדלים בין הקהילות, שיאפשרו ללמוד על ההצלחות ולבנות מענה מתאים לבעיות.
הבעיה הגדולה היא איכות התעסוקה ופריון העבודה. ההכנסה הממוצעת של גבר חרדי עומדת על 53 אחוזים מזו של עמיתו החילוני, נתון שנובע בחלקו מבחירות תרבותיות ובעיקרו מאיכות ההשכלה וההכשרה. בשנים האחרונות הוקמו כמה מיזמים במטרה לספק מענה לאתגר. חלקם כוללים השכלה אקדמית, אחרים מעניקים הכשרה ממוקדת בשילוב עם מעסיקים, והוקמו גם תוכניות תעסוקה ומסלולי הכשרה המכוונים לקהילות ספציפיות, כמו מסלול השירות האזרחי־לאומי "מעלות", המשלב התנדבות, הכשרה מקצועית וניסיון תעסוקתי. לצד אלו פועלים 12 מרכזי הכוונה תעסוקתית של זרוע העבודה, שמספקים שירות לאלפי חרדים בשנה, וגם המל"ג הקים גוף הכוונה ייעודי לחברה החרדית.
בתקופת הקורונה למדנו להגות את המונח "צמיחה מעריכית". הבשורה במיזמים כאלו אינה רק ההזדמנות שהם מספקים למשתתפים עצמם, אלא התהודה שהם זוכים לה בקרב החברה החרדית, בין השאר כי הם מנוהלים ברובם בידי חרדים ומותאמים תרבותית למגזר, וזאת בלי לוותר על המקצועיות.
יהודה מורגנשטרן, חסיד גור מבני־ברק, מונה לאחרונה למנכ"ל משרד השיכון. הוא בעל תואר בהנדסת תעשייה וניהול מהטכניון ותואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת חיפה, וצבר ניסיון בניהול כמה חברות, ובהן החברה הכלכלית בני־ברק, שחולשת על שטח משמעותי במרכז הארץ. חרדי אחר, ישראל אוזן, בוגר תואר ראשון במנהל עסקים ותואר שני במדיניות ציבורית, מונה למנכ"ל משרד העבודה. זהו לא סתם סיפור על שני אנשים מוכשרים שנבחרו למשרות רמות: ההשלכות הן רחבות מעבר לסיפור ההצלחה המדרבן. יש משמעות רבה לכך שאנשי מקצוע חרדים מכהנים בתפקידים בכירים, מקבלים החלטות ונושאים באחריות. זו תופעה שלא הייתה אפשרית לפני שנים מעטות בלבד – משרתי ציבור בכירים עם זהות חרדית ומקצועיות גבוהה.
החרדים מונים כיום 13 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, אך בין ילדי הגן שיעורם גדל עד לכ־20 אחוזים. למיעוט יש אפשרות לתעדף אחריות, אך ככל שהמיעוט גדל, ההעדפות והאיזונים משתנים. אין כמו קבלת אחריות כדי לעמת את המציאות עם ההעדפות. שילוב החרדים בתפקידי מפתח – לא עוד שר חרדי ומנכ"ל חילוני – הוא חיוני ויש בו קפיצת מדרגה, גם בגלל האחריות המוזכרת, וגם כי מיזמים שהובילו חרדים למען חרדים הם בעלי סיכוי גדול יותר להצליח.
את המורכבויות אני חי יום־יום. אבל במקום להעצים את החסר, אני בוחר להסתכל על התהליכים המוזכרים כאן ועל רבים נוספים, להסתכל על כך שבשנה האחרונה לימודי ליבה כמעט שולבו במוסדות מרכזיים בחברה החרדית, ולהתמקד בצמיחה ובהצלחות שמצטרפות אחת לאחת. אני בוחר להיות אופטימי יותר מפסימי, ולא רק כי אין לנו אפשרות אחרת.
