זו אמרה שרירותית קצת, אבל תסריטאים ויוצרים רבים יישבעו שיצירת קומדיה טובה, קשה עשרת מונים מיצירת דרמה. אולי זה הדיוק של הפאנץ' או הקסם של הבדיחה. תקראו לזה איך שתרצו, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שקומדיה טובה באמת, היא כזו שסותתה ביד אמן. כל מילה וכל שתיקה נארגות בקפידה במשך ימים ארוכים, בשביל שתי שניות של צחוק מתגלגל. בקיצור, ליצור סדרה קומית, ועוד אחת מצליחה, זו משימה שלפעמים קשה יותר מהרכבת ממשלה. אם ככה, מה סוד הקסם של סיפורים מהכורסה, תוכנית בידור פשוטה לכאורה, שהתחילה את עונתה השלישית אתמול בלילה? מיד נגלה.
הניסיון לנסח נוסחה להומור, ישאיר הרבה אנשים טובים ומוכשרים בידיים ריקות, מכיוון שהיא אינה קיימת. זה תלוי בגורמים משתנים כמו הקהל והמקום. אבל אם רוצים ללכת על הצד הבטוח יותר, יש כלי קטן שיכול לעזור – "המציאות". נניח בצד את הרגעים המתוסרטים שמצליחים לגעת בנקודות ההומור הנסתרות של כל צופה, ונבין שאין יותר מצחיק מהחיים עצמם. באמת. מכירים את השיחות ההזויות, הסיפורים המטורללים ורגעי המבוכה שברבות השנים יהפכו לסיפור שקשה להשלים אותו עד הסוף מרוב צחוק? מן הסתם, אלו הזיכרונות המבדרים שנשארים עימנו, יותר מאשר כל בדיחה שנאמרה בקומדיה רומנטית כזו או אחרת.
וזה בדיוק מה שעושה הסדרה סיפורים מהכורסה, שתשודר מעתה כל ראשון בכאן 11, בניצוח הבמאי דודי כהן. הקונספט פשוט וקל. קומיקאים שונים, מכל מיני גילאים ושכבות אוכלוסייה מתיישבים על כיסא נוח ופשוט…מדברים. בלי מסכות, בלי תחפושות ובלי חיקויים. הם ישובים בבגדיהם הרגילים, בנינוחות (יחסית, בכל זאת הם אנשים מבדרים) ומשוחחים על נושאים מסוימים, שיכולים לעלות בכל סלון ממוצע בארצנו. חגים למשל, אוכל, צבא, משפחה ומה לא. לצד זאת, בכדי לנצל עוד קצת את המציאות הישראלית שאין שנייה לה, משולבים קטעי ארכיון מהעבר הקשורים לנושא. בהם נשמע את דעותיהם של עוברי אורח ממוצעים לכאורה, אבל, וסליחה על הביטוי – הזויים מכף רגל ועד ראש.
הפעם בנבחרת שתספק את הסיפורים המקוריים מחייהם, יחד עם תגובות מצחיקות עד דמעות על קטעי הארכיון, תוכלו למצוא את: ציפי שביט, צביקה הדר, שני כהן, רועי בר נתן, אושרית סרוסי, גלעד כהנא, גלית חוגי, אבי נוסבאום, רותם אבוהב ואוראל צברי. הם נסחפים אחורה לילדותם, או לאירועים שהתרחשו בשבוע שעבר ופורסים אותם בגילוי לב אל מול המצלמות. מעבר להומור שבעניין, הרגעים שהם חולקים הם גם אותנטיים מאוד, לעיתים אפילו מרגשים. זו הזדמנות להכיר רובד בנוסף באנשים שלרוב מוסתרים מאחורי בדיחות או תלבושות מרהיבות.
כך למעשה "סיפורים מהכורסה" אינה מתאמצת כלל ובכל זאת מצליחה לסחוף קהל גדול ונאמן. סביר להניח שמבחינה הפקתית, כל סטודנט מתחיל לקולנוע יוכל להרים בדיוק את אותו הפורמט. העלויות לא יחרגו מהשכרת מסך כרומקי וקפה ועוגה לכל מרואיין. וזו ההוכחה המנצחת לכך שלרוב אין צורך ביותר ממקוריות, פשטות, ושיחה. אפשר לספר עד מחרתיים על הפקות שנסחפו בניסיון להביא את הדבר הקומי הגדול הבא. עלילות מופרכות, גרירת עונות על גבי עונות, מחזורים, שחזורים ומה לא. במקרה הזה – הגודל לא קובע. "סיפורים מהכורסה" אמנם סדרה יחסית פשוטה ומקומית, לא סדרת קאלט או המכר הישראלי הבא לנטפליקס (בינתיים). אבל יש לה את החן והקלאס של המצחיקן מהחבר'ה, או הדוד עם חידות הכפלשון. תאמינו או לא, הקהל הישראלי, לא צריך יותר מזה.
