הנה מחזה שהוא התגשמות חלומותיו של יהודי בגלות לפני מאה שנה: נשים יהודיות התפללו ברחבת הכותל, בקול גדול ובשירה, כשהן נושאות ספרי תורה גדולים ומעוטרים. כמה מטרים מעליהן, השר לביטחון הפנים של מדינת ישראל הריבונית עלה להר הבית, המקום הקדוש ביהדות. אבל במקום לשמח, המראות הללו הובילו ביום ראשון השבוע למתחים, גינויים ואיבה.
מדי כמה שבועות מגיעות נשות הכותל להתפלל מול הכותל, וכמעט בכל פעם סופגות עלבונות וצעקות במקרה הטוב, ואלימות של ממש במקרה הגרוע. פעם אחת לפחות, דפים מסידורי התפילה שלהן נתלשו בידי קיצונים. עלייתו של איתמר בן־גביר להר הבית התקבלה בגינויים מפי חבריו לקואליציה וגם מוושינגטון, עמאן וקהיר. ח"כ דוד ביטן מהליכוד אמר על חברי מפלגתו שעלו לאתר הקדוש שהם "הפכו לקיצונים", וח"כ משה גפני פנה לראש הממשלה בבקשה למנוע את עליית חברי הכנסת להר.
נשות הכותל והשר לביטחון לאומי כנראה לא מסכימים על מאום, אך דבר אחד משותף ביניהם: הם הוגדרו כפרובוקטורים בשל רצונם לממש את זכותם לחופש פולחן. יש חרדים שרואים בעלייה להר הבית ובתפילת נשים עם ספרי תורה פרובוקציות שוות ערך, שיש להיאבק בשתיהן. בעיניי זו תפיסה לא נכונה של המציאות, הרואה ציבור קטן כשומר הסף של היהדות. אך הם לפחות לא צבועים.
את נשות הכותל מבקרים רבים בימין, ובהם גם חלק מחבריי העולים להר הבית. לדעתם, אישה שמתפללת עם ספר תורה ברחבת הנשים בכותל מנסה לעורר מהומה, וצריך למנוע בעדה לעשות כן. רבים מהם גם התנגדו למתווה הכותל, כדי למנוע תפילה מעורבת. היכן, לשיטתם, צריכות להתפלל יהודיות המעוניינות להתפלל עם ספר תורה? הם אינם מוכנים להקצות להן רחבה נוספת בכותל, אך גם לא שיתפללו בדרכן ברחבה המוקצית היום לנשים.
מן הצד השני, רבים בשמאל מבקרים בחריפות את איתמר בן־גביר על עלייתו להר הבית. אותם אנשים, לפעמים באותה נשימה, מדברים גבוהה־גבוהה על חובתה המוסרית של ישראל לאפשר תפילת מוסלמים בהר הבית, שהרי עלינו לשמור על זכות הפולחן שלהם. אמירות כאלה מראות שגם אחרי 75 שנה יש מי שלא הפנימו שאיננו שומרי המפתח בארץ ישראל, אלא הריבונים. תפקידנו לא רק לכבד את העמים האחרים, אלא בראש ובראשונה לכבד את עצמנו ואת המקומות הקדושים לנו.
הנה הצעה שאולי תיראה מרחיקת לכת, אך בעיניי היא עשויה להועיל לכל הצדדים: שותפות בין עולי הר הבית לנשות הכותל. זו שותפות בלתי טבעית לכאורה, אך חופש הפולחן ראוי שיתנשא מעל שיקולים פוליטיים צרים. לדעתם של הצדדים על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון או על השינויים במערכת המשפט אין דבר עם הצורך לאחד כוחות ולדרוש זכות בסיסית המגיעה לכל אדם.
זה לא יהיה פשוט. כדי ששותפות כזאת תצליח, על שני הצדדים להניח את הפוזיציה בצד ולהציב בראש סדר העדיפויות את מה שנכון וצודק. זכויות הן מוחלטות. אי אפשר לבקש זכויות לעצמי ולהתרעם כשהאחר דורש את זכויותיו. כולי תקווה שהשותפות הזו לא רק תמומש, אלא שנשות הכותל יבקשו גם הן להתפלל גם במקום האמיתי, בהר הבית.
אני חושבת על אותו יהודי מלפני מאה שנה, שהיה שומע על נשים יהודיות שמוכנות לספוג קללות וגידופים כדי להתקרב לקדושה; או על שר בכיר במדינה היהודית הריבונית שעולה לרגל. הוא היה מתקשה להאמין שכל הטוב הזה יהיה נחלתו של עם ישראל ב־2023. בשבילו, אך בעיקר בשבילנו, עלינו לקדם את השותפות הזו, או לפחות להשיל את הצביעות ולהתעקש על חופש פולחן לכולם.
