עלוקות, מוצצי דם, גזלנים, פרזיטים שצריך לזרוק במריצות למזבלה – אלה רק חלק מביטויי השנאה שמוטחים שוב ושוב בציבור החרדי. גם ההתנצלויות הרפות שנשמעות לעיתים לאחר התבטאות מסוימת, לצד הסברים מגוחכים על כך שהכוונה אינה לציבור אלא לנציגיו הפוליטיים, אינן מצליחות להסתיר את המצע הפורה שעליו גדלות האמירות הללו: שנאת חרדים ההולכת ומתפשטת.
מדינות רבות מתמודדות עם קבוצות מיעוט בעייתיות, שהולכות וגדלות. גם בישראל יש כמה כאלה, אך דווקא קבוצת המיעוט החרדי היא אחת הנוחות לנו. זהו מיעוט שרואה בעין חיובית את קיומה של מדינת ישראל ואיננו פועל נגדה, דבר שאי אפשר לומר על מיעוטים רבים בעולם ובישראל. בנוסף, אף שרבים מהחרדים חיים בעוני, שבמקרים אחרים מוביל להידרדרות רחבה לפשע, שיעור הפשיעה בחברה החרדית בוודאי אינו גדול יותר לעומת שאר חלקי האוכלוסייה. להפך, זוהי חברה שמתוכה קמו רבים ממפעלי החסד הגדולים שמשרתים את החברה הישראלית כולה – יד שרה, זק"א, ארגוני הצלה ועוד. מדינות רבות היו מאחלות לעצמן שזה יהיה המיעוט הבעייתי שהן צריכות להתמודד איתו.
הציבור החרדי הוא "האחר" האולטימטיבי. הוא נראה אחרת, מתלבש אחרת, מדבר אחרת ויש לו תרבות אחרת. ובכל זאת, ואף שלכאורה אנחנו חיים בשיאו של עידן "קבלת האחר", המגזר החרדי איננו זוכה להגנות המוענקות למי ששונה.
קשה לדמיין מגזר אחר שאפשר לעולל לו מה שמותר לעשות לחרדים. אילו קיצונים מימין היו מכריזים על צעדת "מצור על סח'נין" – הארץ הייתה גועשת, האולפנים היו מתמלאים בזעקות שבר, והמשטרה הייתה פועלת בכל כוחה לסכל את האירוע, בטח לא חוסמת למענו את הכבישים המרכזיים באזור. "מצור על הקיבוצים" מצד תושבי עיירות הפיתוח במחאה על אפליה בהקצאת משאבים, או "מצור על רמת אביב", לא עולים בכלל על הדעת. אבל כלפי החרדים הכול מותר.
צעדת "מצור על בני־ברק", עם שלטי השטנה שלה, זוכה לרוח גבית בערוצי תקשורת השמאל ולסיוע ארגוני מהמשטרה, שמוכנה לשתק עיר של מאות אלפי אנשים בשביל כמה מאות מפגינים. החרדים מצידם יוצאים לקבל את פני האורחים בכיבוד ובשתייה, ניגשים להבין ולשוחח, אבל תעצומות השנאה לא נעלמות.
מצער ששנאת החרדים מחלחלת אל מחוץ למגזר השמאל החילוני. גם בציונות הדתית יש מי שחשים סלידה כלפי הציבור החרדי, או לכל הפחות מקבלים בהבנה את האמירות הקשות שנשמעות כלפיו מהצד החילוני.
לשונאי החרדים יש הסברים. לדבריהם הכול תולדה של שיעור הגיוס האפסי לצבא וההשתתפות הנמוכה בשוק העבודה. אך כל מי שיעמיק מעט יבין שאלה תירוצים שלא מחזיקים מים. גם אם יעלו שיעורי הגיוס וההשתתפות בשוק העבודה, השנאה תישאר. עדות פשוטה אחת לכך היא שגם חובשי הכיפות השחורות שמשרתים בצבא ויוצאים לעבודה, עדיין מקבלים יחס זהה לזה של שאר המגזר החרדי.
עדות מובהקת עוד יותר היא היחס שזוכים לו חובשי הכיפות הסרוגות. ציבור שמשרת בצבא ביחידות הקרביות ביותר ומפגין נוכחות עצומה בבית הספר לקצינים, שותף מלא בשוק העבודה ובכל תשלומי המיסים, חוטף בכל זאת קיתונות של שנאה, ומוגדר בחוגי שמאל רחבים כאיום הגדול ביותר על דמותה של המדינה. כלפי החרדים הטענות הן על חוסר השתלבות; כלפי הסרוגים החשש הוא מהשתלבות רבה מדי. הלקח הוא שכל ההסברים הללו אינם הגורם האמיתי.
שנאה נאחזת בהסברים רציונליים, אבל לא הם הגורמים האמיתיים לקיומה. אפשר לחלוק על דרכם של החרדים; אפשר להתווכח איתם על החובה להיות שותפים בהגנה על ארצו של העם היהודי; אפשר לטעון שחברת הלומדים לא יכולה להתקיים כלכלית, ושצורכי עמך מרובים עד שכבר אי אפשר רק לצאת ולהתפרנס זה מזה. אבל שנאה היא לא תולדה של מחלוקת אלא של פחד. היא נובעת מתחושת איום, חשש ממאבק תרבותי על דמותה וזהותה של מדינת ישראל (ובהקשר הדתי, על דמותה של היהדות), ושאולי המדינה לא תיראה בדיוק כמו שצד מסוים רוצה. בין מחלוקת מוצדקת ככל שתהיה ובין שנאה לא עובר קו דק, אלא פעורה תהום.
