עולם המשפט והחברה הישראלית איבד היום (שני) את השופט יעקב טירקל. קול צלול ואיתן שהיה נכון להביע את דעתו ללא מורא וללא חשש מאף אדם ומתוך אמונה שעמדתו מכוונת אל האמת, הנכון, הישר והרצוי.
השופט יעקב טירקל נולד בשנת 1935 בעיר תל אביב. את דרכו השיפוטית התחיל בבית המשפט השלום, משם התקדם ומונה לשופט בית המשפט המחוזי, ובשנת 1995 מונה לשופט בית המשפט העליון שם כיהן עד לפרישתו. גם לאחר פרישתו המשיך השופט טירקל ושימש בתפקידים ציבוריים בכירים, הבולטים שבהם היו מינויו לעמוד בראש צוות הבדיקה לחקר אירועי המשט לעזה, ומינוי כראש הוועדה למינוי בכירים.
בשנת 2005, בהיותי עורך דין צעיר, קיבלתי מכתב מבית המשפט העליון. קבלת מעטפה מבית המשפט העליון כשבאותו העת אין לי אף תיק בו התקבלה אצלי בהפתעה גמורה. במעטפה היה מכתבו של השופט טירקל שקרא מאמר שלי, התרשם ממנו ומצא לנכון להגיב עליו ולשתף עימי פסק דין בנושא שכתב כשופט שלום בבית המשפט בבאר שבע. התרשמתי עמוקות מנכונותו של שופט עליון לעצור את ענייניו ולהגיב למאמר של עו"ד צעיר. לימים יצא לי לשוחח עם השופט טירקל עוד מספר פעמים, על ענייני משפט על החיים בכלל ומורכבותם בפרט. משיחותינו המשותפות ניתן היה ללמוד על אדם שרגיש עד למאוד ל'אחר'. הארותיו ותובנותיו נשמעו בקול ברור, ההתעניינות האמיתית שלו באחר ייחדה אותו והדיה נשמעים היטב בפסקי הדין, ובמאמרים שכתב והותיר אחריו.
אם אבקש להצביע על נקודה שאפיינה את עשייתו וגישתו השיפוטית של השופט טירקל, הרי שזו ללא ספק ההבנה שכוחו של המשפט ושל השופט הם מוגבלים.
בניגוד לתפיסה הגורסת "מלוא כל הארץ משפט", היה השופט טירקל ער לכך שאין בכוח המשפט לרפא את כל תחלואי תבל ולמגר את כל מכאובי האדם, ובאמירה נוקבת הוא מניח את המסד להבנה ש"לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי; ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך". ולכן "יפה לה למידת הדין שתרכין ראשה לפני מידת החסד והרחמים". כדי ליצוק תוכן מושגי לדברים קובע השופט טירקל במקום אחר את הדרך שראוי לו לבית המשפט לדבוק בה: "הצדק שעושה ומקרין בית המשפט צריך להיות צדק אנושי, שאינו רק תוצאה של ניתוח הגיוני אלא גם נובע ממעמקי הלב".
בית המשפט אינו בית חרושת או מפעל לייצור של פסקי דין על פי לשון החוק והגיונו בלבד, מקום ששורת הדין אינה מתיישבת עם נסיבותיו המיוחדות של המקרה, שאינן מגלות צדדים של אנושיות שמקורם במעמקי הלב, ואינה מתיישבת עם המושג צדק שחייב לקפל בתוכו שילוב של חסד ורחמים. נאמן לגישה זו כתב השופט טירקל: "מבקש אני, כמאמר חז"ל, לדון "דין אמת לאמתו"… המתלוננת מהימנה, אולם הספקות לגבי אמינות גרסתה של המתלוננת אינם מניחים לי לקבוע כי דין אמת ייעשה אם נרשיע את המערער על-פי עדותה".
לנוכח מגבלות אלו מבכר השופט טירקל את דרך הפשרה על פני הגישה של "יקוב הדין את ההר". את תפיסתו הפילוסופית אנו מוצאים באנלוגיה מדברי חיים נחמן ביאליק בשאלת היחס שבן ההלכה והאגדה. מתוך השוואה זו מנסח השופט טירקל את היחס שבין הדין לבין הפשרה, וכך הוא כותב: "גם הדין והפשרה כך. לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה. בסיכום, ראוי לעודד את המתדיינים ללכת בדרך הפשרה".
המציאות מורכבת, והתפיסה לפיה סכסוכים משפטיים ניתנים להכרעה בינארית אינה תמיד נכונה וצודקת. עבודת בית המשפט אינה יכולה להתמצות כפעולה טכנית גרידא המבקשת לפתור את כל הסכסוכים הבאים בשעריה בשיקולים של דין בלבד. אומנם כך הוא ברוב רובם של המקרים, אך עדיין צריך לגלות רגישות לכך שיישום נאמן של החוק, במיוחד כאשר מדובר בעניינים שהאדם והאזרח מעורב בהם, אינו אפשרי או נכון תמיד. הבנה זו מוצאת דרכה אל אחד מפסקי הדין המפורסמים והמורכבים שהעסיק את החברה הישראלית בשנות ה-90 ואשר עסק בשאלת השימוש בביציות של בני הזוג נחמני, וכך הוא שנה לנו: "הגאומטריה המשפטית מאפשרת את זו ואת זו. אין פתרון אחד, אין דרך אחת ואין דין אחד… בתוך עולם תוהו משפטי כזה…נזקק השופט לנורמה חיצונית, לבר-משפטית – יהא כינויה אשר יהא – כדי לבחור בין מיגוון הפתרונות ש"הדין" מאפשר.
מי שמצוי בפסקי הדין שכתב השופט טירקל אינו יכול שלא למצוא את הדיאלוג הפנימי והסערה שמתחוללת בקרבו של שופט שמבקש לתקן עולם ולא להחריבו. שופט המודע היטב למגבלות ולגבולות הכוח השיפוטי, ער לעובדה שלעיתים המשפט מוביל לפתרון ולתוצאה שלא תתיישב היטב עם הצדק.
חבל על דאבדין, יהי זכרו של השופט יעקב טירקל מבורך מעתה ועד עולם.
אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין
