נראה שהממשלה והקואליציה לא לומדות לקח מאירועי החודשים האחרונים. קחו לדוגמה את האולטימטום שהעמיד מזכיר הממשלה יוסי פוקס (או יותר נכון שולחו, בנימין נתניהו) לבני גנץ ויאיר לפיד, לפיו אם לא יגיעו להסכמות בבית הנשיא, הליכוד "ייקח" לאופוזיציה את הנציג בוועדה למינוי שופטים. לא רק שמדובר על איום סרק, אלא מדובר על איום מטומטם לתפארת.
ההסבר פשוט. בוועדה למינוי שופטים יש 9 חברים: 3 שופטים שמצביעים תמיד יחד, בהרכב שקובעת נשיאת העליון כדי שחלילה לא תהיינה טעויות + 2 נציגי לשכת עורכי הדין שמצביעים תמיד יחד עם השופטים (פרט לימי הדיל ההוא בין אפי נווה לאיילת שקד) + 2 נציגי ממשלה + 2 נציגי כנסת, בהם היה מקובל לבחור נציג קואליציה ונציג אופוזיציה.
כדי למנות שופטים לבית המשפט העליון, צריך רוב מיוחס של 7 חברים. מכיוון שלימין יש 2 שרים וחבר כנסת מהקואליציה, לימין יש כבר את הכוח לחסום כל מינוי ולהגיע להסכמות עם יתר חברי השמאל בוועדה (אבל חלילה לא למנות בעצמו!). הימין לא צריך חבר נוסף בשביל הווטו על מינוי שופטים לבג"ץ.
לעומת זאת עבור מינוי שופטים בשאר הערכאות, די ברוב רגיל של 5 נגד 4. גם אם ממשלת הימין תמנה 2 חברי כנסת מטעמה, הרוב האוטומטי של השופטים ולשכת עורכי הדין יישמר, והימין עדיין לא יוכל להשפיע על בחירת השופטים. המקסימום שהימין יוכל לעשות במצב הזה, הוא לעכב את מינויי הוועדה, דבר שהוא בסמכות יו"ר הוועדה, שר המשפטים יריב לוין.
בקיצור, חבר כנסת נוסף בוועדה מטעם הימין זה נחמד, אבל לא מועיל מספיק כדי לצאת לקרב בשטח נחות וללא תחמושת. יתרה מכך, מדובר על פרובוקציה שתאפשר לבני גנץ ויאיר לפיד להוכיח במשחק ההאשמות שהימין פוצץ את ההידברות בבית הנשיא, ותעניק להם את הסולם שיאפשר להם לרדת מהאולימפוס של בית הנשיא בו לפחות חלקם (לפיד) מרגישים כלואים.
אם הטעות של הימין הייתה נגמרת פה, דיינו. אלא שמדובר על רצף טעויות שגורם לממשלה ולקואליציה להתקפל פעם אחר פעם. רק בתחילת השבוע שמענו כיצד ועדת השרים לחקיקה החליטה שלא לקדם את החוק שנועד למסות עמותות שמקבלות מימון מממשלות זרות.
כדי להבין מדוע היה מדובר בגול עצמי לתפארת ממשלת ישראל, צריך לחזור לשנת 2009, אז קיימנו במכון לאסטרטגיה ציונית וביחד עם מכון המחקר NGO Monitor חשיבה משותפת על סוגיית החתרנות המדינית שמובלת על ידי ממשלות זרות באמצעות ארגונים פוליטיים בישראל. כשנכנסנו לדיונים, חשבנו אינטואיטיבית להציע חקיקה שתגביל את פעילותם של ארגונים פוליטיים המקבלים מימון מממשלות זרות. כשנכנסנו לעומקם של דברים, הבנו שלא ניתן להגדיר באופן ברור מהו ארגון פוליטי או מהי עמותה שמשפיעה על מדיניות, שכן ארגונים רבים וטובים שמקבלים את המימון (לדוגמה לטובת מחקר רפואי, סיוע לנזקקים וכד') יכולים גם למצוא עצמם בשעת הצורך מייצגים עמדות רלוונטיות בדיוני כנסת או במשרדי הממשלה. האם זה הופך אותם לארגונים פוליטיים? גם אם נניח שאכן הכל פוליטי, לא בטוח שנרצה לפגוע בפעילותן ובמימון לאותן עמותות.
כך הגענו אז למסקנה שעדיף להסתפק בשקיפות שתאפשר למקבלי ההחלטות ולציבור הישראלי לזהות ביתר קלות מתי מדובר על פעילות לגיטימית ומתי מדובר על ניסיון לקדם אינטרסים זרים. לצערנו, החוק שעבר ב-2010 בעקבות המלצותינו, לא היה מספיק אפקטיבי, בשל פשרות פוליטיות שהוסכמו בין שר המשפטים דאז יעקב נאמן, ושר הרווחה הנושא את השם בוז'י הרצוג.
אם הימין רוצה למנוע את אותה חתרנות מדינית והתערבות זרה, ראוי בתור התחלה להמשיך ולקדם את השקיפות. לדוגמא: לציין בשער של כל עתירה שמוגשת לבג"ץ את מקורות המימון של הממשלות הזרות העומדות מאחורי הארגונים העותרים. במידה ורוצים גם לייצר הגבלות, יש להטיל אותן באופן מדויק וחכם, כמו לשקול את הגבלת זכות העמידה בפני בג"צ, על עמותות שעיקר מימונן הוא מישויות מדינתיות זרות.
שלא נטעה, השמאל יתנגד אוטומטית לכל יוזמה כזו. אבל הוויכוחים הללו, הן על הרכב הוועדה למינוי שופטים והן על הטלת מגבלות על ארגונים הנתמכים על ידי ממשלות זרות לא נועד לשכנע את השמאל, אלא להראות את הצדק לציבור הישראלי, ולאפשר לאלה מתוכם שנמצאים בימין הרך או המרכז הפלואידי, לתמוך בהצעות שפויות ובקול ההיגיון. הצעות המגיעות מימין שאינן מצטיינות בבינה יתרה, דוחפות את אותם אנשים לזרועות השמאל וומדממות מנדטים בסקרים לבני גנץ.
