ספרי יובל וזיכרון הם סוגה בעייתית, מפני שפעמים רבות מכונס בהם מכל הבא ליד, ושיקולי כבוד ואי־נעימות מכריעים את הכף ודוחקים בעורכים לקבל גם מאמרים פחות איכותיים. הדרך להימלט מן המכשלה הזאת ולגרום לכך שלספר תהיה זכות קיום מצד עצמו, ולא בגלל הדמות שלכבודה או לזכרה נערך ונדפס, היא לקבוע לו מרכז כובד פנימי. זה המקרה בספר שלפנינו, שיש לו מרכז כובד תוכני – ליבון של היבטים ספרותיים ופרשניים מוגדרים. זוהי מעלה גדולה.
לא הכרתי את פרופ' אהרן מונדשיין (1944–2020), ואני ניזון רק ממה שנאמר בחלק הראשון של הספר, "דברי זיכרון". מונדשיין הצטיין כמורה וכחוקר, שני תחומי עיסוק שאינם תלויים זה בזה ואינם מחייבים זה את זה. הוא לימד שנים רבות, בעיקר במכללת תלפיות אך גם במכללות נוספות, וכן באוניברסיטאות בר־אילן ותל־אביב. מחקריו התמקדו בפרשנות המקרא בעת העתיקה ובימי הביניים, בייחוד פירושי רש"י, ר' אברהם אבן עזרא ורשב"ם. חלק ממאמריו ראו אור באכסניות הנחשבות בארץ, וזוהי עדות לאיכותם. יפה עשו מוריו, עמיתיו ומעט מתלמידיו, כשכינסו עשרים ושבעה מאמרים העוסקים בסוגיות שהיו קרובות לליבו. בזה כיבדו לא רק את זכרו אלא בעיקר את כוחו כחוקר וכמורה.
לא אמנה כרוכל את כל המאמרים שבספר אלא אתייחס לאחדים מהם, ומהם פינה מהם יתד לשפע שמזמן הספר כולו לקוראיו. אקדים ואומר כי הן חוקרים מובהקים הן מורים למקרא ימצאו בספר מלוא חופניים מידע ובעיקר תובנות. הרוב המכריע של המאמרים ממוקד בשאלות מוגדרות, וטוב שכך. באופן הזה היטיבו הכותבים להראות מה אפשר להפיק מעיון מדוקדק, והציבו דגם ראוי לעיונים עתידיים בהשראתם ומכוחם.
אפשר גם בלי מפרשים
אפתח בשלושה מאמרים שכותרתם מדגישה את אופני הוראתם. פרופ' בנימין בר־תקווה, מחשובי חוקרי הפיוט הימי־ביניימי בדורנו, בוחן את הפיוט ההגותי הנשגב "כתר מלכות" לר' שלמה אבן־גבירול ומשרטט קווים להוראתו. מתוך עיון מפולש בטקסט ובהקשריו ההיסטוריים, העיוניים והחברתיים, הוא פורש מניפה רחבה של תהליך התקבלותו, מעיר על זיקתו ל"בקשות" שכתב רב סעדיה גאון יותר ממאתיים שנה לפניו, מנתח את הפיוט על שלושת חלקיו, בוחן את סדרם הפנימי, מאיר את סגולות השירה שמייחדות את הפיוט ונותן דעתו לשאלות האמונה העיקריות שנדונו בו. אגב הילוכו מתווה בר־תקווה מסלול מועיל להתמודד עם הפיוט המאתגר הזה, ומצייד את קוראיו ב"מפת דרכים" רב־רובדית, שסומנו בה הרובד הגלוי והסמוי כאחד.
שירת "האזינו" בסוף ספר דברים כתובה בלשון גבוהה ומליצית, המציבה אתגר נכבד בפני המבקש להבינה לאשורה. פרופ' מרים סקלרץ בוחנת במאמרה את החזרות הלשוניות בשירת האזינו כאמצעי ללימוד ולהוראה. היא מחלקת את השירה ליחידות־משנה ומראה שיש לה מבנה משוכלל ומחושב. עוד היא מזהה ומסמנת מילים חוזרות החותמות כל יחידת־משנה, ולצידן מילים חוזרות נוספות. כך היא מיטיבה להראות שהשירה בנויה בתבנית א־ב־ג־ג־ב־א. המבנה הזה מאפשר לקורא לראות מבנה־על ולזהות בתוכו את הזיקות הפנימיות בין החלקים השונים של השירה. "ארגז הכלים" המוצע, ובו זיהוי מילות מפתח וקווי תיחום פנימיים, הוא כלי עזר מועיל להתמודד עם התוכן ולא לטבוע בים הדימויים והמליצות.
"לימוד תנ"ך עם מפרשים – האם אפשר אחרת?". כך, כשאלה, ניסח פרופ' משה צפור את כותרת מאמרו, ותשובתו חיובית בהחלט. הוא מציע לדקדק בלשון המקרא באמצעות הקבלות והשוואות פנים־מקראיות, וכך לחשוף את "תווי הפנים" הייחודיים של כל סיפור. האמצעי העיקרי לשם כך הן טבלאות. לבד מן ההסבר העקרוני הוא מוסיף שתי דוגמאות מפורטות, הממחישות כיצד פועלת השיטה ומה תועלותיה. מאחר שהסיפור המקראי הוא "סיפור קצר" על פי סוגתו הספרותית, הוא דחוס מאוד ויש בו פערים מכוונים. קריאה צמודה ומדוקדקת, תוך השוואה לסיפורים דומים, מאפשרת לעמוד על דקויותיו ועל ייחודו.
אוסיף מניסיוני כי טבלאות הן כלי מחזיק ברכה מפני שהן מחייבות את המעיין לבחור ולהגדיר על פי אילו אמות מידה ישווה בין שני כתובים. הטבלה מאלצת את הקורא הפעיל לדייק באבחונו, ואז לנסח את ממצאיו ואת תובנותיו בלשון תמציתית. זו משימה קשה לתלמידים בכל הגילים, גם בחינוך העל־תיכוני, ודווקא משום כך ברורה לא רק תועלתה אלא גם נחיצותה.
בר־תקווה, סקלרץ וצפור מדגימים את דרכי קריאתם בעזרת טקסטים קשים ומאתגרים, והלקח ממאמריהם ברור: כל טקסט אפשר לעבד ולהנגיש, אם מטפלים בו באופן שיטתי.
נטרול מדרשים מביכים
היחס לפרשנות מקרא מאת חוקרי אומות העולם נדון באמצעות בחינת גישתו של דון יצחק אברבנאל לפרשנים אלה. פרופ' שמואל ורגון בוחן את מעמדו של פירוש אברבנאל ואת הרקע לכתיבתו, ומנתח את האופנים שבהם השתמש אברבנאל בפירושי חכמים נוצרים. הפירוש מלמד שאברבנאל הכיר ספרות נוצרית לסוגיה והיטיב לזהות את מגמות הפרשנות הנוצרית. הוא הבחין בין מלומדים מוסלמים לנוצרים, ולעיתים אף ביכר פרשנות נוצרית על פני פרשנות יהודית (!). לצד ממצאים מעניינים אלה מראה ורגון כיצד התפלמס אברבנאל עם חכמי הנוצרים, וכדרכו ללא מורא. הכותב ממחיש את קביעותיו באמצעות כמה טקסטים מקראיים מסוגות שונות. בשולי המאמר הוא מאפיין חמישה כיווני התייחסות של אברבנאל למלומדים נוצרים.
פרופ' מיכאל אביעוז מנתח את "דמותה של רבקה בראי 'קדמוניות היהודים' ליוסף בן מתתיהו". העיון המדוקדק מוביל למסקנה ש"כדרכו במקומות אחרים, גם בסיפורים על רבקה ניסה יוספוס להפוך את הגרסה המקראית לברורה יותר עבור קהל קוראיו… התמונה הכוללת המתקבלת מן השכתוב של רבקה בכתבי יוספוס היא חיובית למדי: היא באה מבית מכובד; היא שידוך טוב ליצחק; רבקה היא אישה חזקה שפועלת לטובתו של יצחק. היא מכניסת אורחים, צנועה, נדיבה ואוהבת את הבריות. תיאור זה יכול לשרת היטב את מטרותיו האפולוגטיות של יוספוס, המבקש להציג תמונה חיובית של עם ישראל לקוראיו" (עמ' 43).
לצד העיון בפירושים הנמצאים בליבת הפרשנות המסורתית, כוללת האסופה מאמרים המפנים את הזרקור לחיבורים ולמלומדים פחות מוכרים. רבי מיוחס בן אליהו היה חכם ביזנטיני שחי ביוון. ההשערות לגבי זמנו נעות בין המאה ה־12 למאה ה־15. פרופ' יהונתן יעקבס דן בעיקרון פרשני אחד בפירושי ר' מיוחס למקרא. מאמרו קורע צוהר לספרות פרשנית שהדיה כמעט אינם נשמעים בימינו. נטייתו הפרשנית של ר' מיוחס הייתה פשטית, ויעקבס בוחן זאת באמצעות הכלל הפרשני "דרך המקראות". כלומר, מאפיינים סגנוניים שכל המודע להם מצליח לגשר על הפער בין לשון המקרא לעברית שרווחה בימי ר' מיוחס. למאמר נלווה נספח ובו כל ההיקרויות של "דרך המקרא", וכך המעיין למד עד כמה מטבע לשון זה היה שכיח בפירוש ר' מיוחס לבראשית, ואחריו בסדר יורד בשמות, במדבר, דברים, איוב, ומעט מאוד בויקרא ובדברי הימים.
מדרש חז"ל תמוה ולפיו "בא אדם על כל בהמה", נדון במאמרו של המלומד הרב־תחומי פרופ' אריק לווי, שדן בקשריו של אדם הראשון עם בעלי החיים. ביד בוטחת הוא מוביל את הקורא ומראה כיצד נדון המדרש הזה בימי הביניים באשכנז ובספרד, בחיבורים יהודיים וגם בקרב מומרים שניצלו את דברי המדרש כדי להציג את היהדות ובייחוד את התלמוד כדוחה. לווי מראה אילו שינויים התחוללו בתרבות היהודית בראשית העת החדשה באשכנז כדי "לנטרל" את הממד המביך לכאורה שבמדרש. כצייר אמן, לווי חותם את מאמרו בהתייחסויות מן המאה העשרים בגרמניה ובאנגליה. זהו מסע מרתק אל מאחורי הקלעים של התרבות היהודית, מקרה בוחן למגוון דרכי התמודדות עם תפיסות רעיוניות חדשות מבית ומחוץ.
חטאיהם של גדולי האומה
סיפור בת יפתח במקרא ובפרשנות הקדומה מושווה למקבילות מיתולוגיות, לספרות היהודית־ההלניסטית ולספרות חז"ל במאמרה של ד"ר ציפי עצמון, שאף מציעה כמה קריאות מודרניות. מסקנותיה העיקריות הן שהמקורות הבתר־מקראיים עיצבו מחדש את דמותה של בת יפתח לא כאישה כנועה אלא כאישה דעתנית ומלומדת, תוך ביקורת נוקבת על אביה, המצויר כבור וכאגואיסט.
פרופ' עמוס פריש חוקר בשנים האחרונות את משנתה של נחמה ליבוביץ. כאן הוא כותב על דרכה בביאור חטאים של גדולי האומה, ומראה שנחמה נקטה דרך עקיבה בעבודתה ושרטטה דמויות מורכבות בעלות חוזקות וחולשות. אחרי שהוא מנתח שמונה סיפורים ובהם טעויות או כישלונות של שרה, יעקב ומשה, הוא סוקר שמונה־עשרה התייחסויות של נחמה לסוגיית חטאי גדולי האומה. מאחר שנחמה לא כתבה פירוש סדור משלה אלא העמיקה בניתוח דברי פרשנים, המשמעות העיקרית היא שמדובר לא רק בביקורת ובראייה מורכבת שלה, אלא גם של התשתית הספרותית שעליה נסמכה. מסקנתו היא ש"אין לנחמה חלילה כוונה לפגוע באישים הללו, אלא למנוע את האלהתם. רצונה של נחמה היה שדברי התורה יהיו מורה דרך המאיר את דרכו של כל אדם בחייו, ודווקא מכוח גישתה החינוכית והדתית היה לה חשוב שגדולי האומה לא יצטיירו כדמויות על־אנושיות בלתי ניתנות לחיקוי, אלא כאנשים גדולים, אך בשר ודם כמונו" (עמ' 398–399).
הספר נחתם ברשימת פרסומיו של מונדשיין. דומני שדי במה שסקרתי עד כה להראות שמדובר באסופה עשירה, מגוונת ומלומדת, הנצחה ראויה ומכבדת למורה ולחוקר. הספר מומלץ לשוחרי הדעת בכלל, וכדאי וראוי שיימצא בכל ספריית מוסד אקדמי שעוסק בחקר המקרא ובהוראתו.
זָכְרָה לאהרן – קובץ מחקרים במקרא ובפרשנותו, ספר זיכרון לפרופ' אהרן מונדשיין, עורכת: מלכה שנוולד, מכללת תלפיות, תשפ"ב, 521 עמ'
