האם זה חכם לכתוב ביקורת על ספר שהורג את קוראיו?

קוראיו הנאמנים של אופיר טושה גפלה (גילוי נאות: אני אחד מהם) יודעים שכל ספר פרי עטו מכיל איזה טוויסט או שניים  – או עשרים. מאז "עולם הסוף" (2004) המופתי מנפק טושה גפלה ספרים שנעים בין פנטזיה רכה ומדע בדיוני מסוגנן, והוא אינו מוותר אף פעם על אמירה פילוסופית משמעותית שעוסקת בערך חשוב ומרכזי בחיי כולנו. הפעם, בספרו התשיעי, הוא ניגש לעולם הספרות ומטפל בו בדרכו.

זהו סיפורו של ספר מיוחד במינו, שכמעט אף אחד אינו מצליח לפתוח. פיזית, וגם נפשית. ומי שכבר פותח וקורא בו, לא יישאר בעולם הזה זמן רב מדי. הספר פשוט קוטל את מי שמעיין בו, ואם לא קוטל אזי לפחות מעלים אותו מהמציאות שלנו כאן ועכשיו, אם לנסות לא לעשות יותר מדי ספוילר.

טושה גפלה בוחר בספר כדמות המספר, ונכנס בכך לשדה מוקשים. האנשת חפצים היא כלי שעשוי להפוך לילדותי ומטרחן, וודאי קשה מאוד לשרוד איתו 226 עמודים. כי עם כל הכבוד לניסיון ליצור איזו השוואה של זוגיות בין איש ואישה לספר וסימנייה – מה שקורה בספר – פשוט לא מספיק. המזל של טושה גפלה הוא כושר המצאה כמעט בלתי נדלה. ובמשך יותר מחצי ספר, עד עמוד 140, רוב הטקסט אכן ניתן מפיו של הספר, שאפשר לגלות ששמו הוא "ספר העולמות". למרות זאת, בשלב מסוים הניסיון הזה מתחיל קצת להעיק, ולקראת עמוד 80 אני מודה כי עלעלתי קדימה לראות האם צפויה מתישהו גאולה מהטריק הספרותי הזה או שמא הספר ימשיך ללהג את קורותיו הקטלניות עד העמוד האחרון. סביב עמ' 140 זה סופסוף קורה: מחבר הספר מפציע לחיינו, והוא מתחיל לספר מה בעצם מתרחש כאן. פה אנחנו מקבלים את טושה גפלה המוכר, עם יד הכתיבה הבוטחת, שיודע לספר עלילה מסקרנת ומותחת גם אם לאורך כל הדרך ידוע כי מדובר בדמיון פרוע שלא יכול להתרחש ולא התרחש מעולם.

כמעט בכל עמוד יש טקסט שאפשר לקחת כציטוט ולהשתמש בו בסדנת כתיבה, קורס יצירתיות או קואוצ'ינג. ודווקא בשל הידיעה של הסופר והקורא כי כל המעגלים ההולכים ומתערבלים במהלך הדפים בדיוניים לחלוטין, האמירות הכאילו־אגביות על משמעות החיים, מחסומי כתיבה, געגוע למה שהיה ואיננו ועוד כמעט אינספור תחושות ורגשות שאנו מרגישים כבני אדם על בסיס יומי או אפילו שעתי – מזדהרות להן, מקבלות בולטות, מעוררות מחשבה ונותרות גם אחרי הקריאה.

מבחינת כושר ההמצאה, "חיי ספר" אינו מפסגותיו של אופיר טושה גפלה. אז מה? אין פה זיקוקים שמאירים את השמיים (כמו הזיקוקים שמסיימים את הפרק הראשון ב"עולם הסוף") והעלילה מתומצתת וממוקדת יותר מספרים קודמים שלו, אבל היא בהחלט מספקת צורך רגשי ומעוררת מחשבה על דברים שקורים לנו וברוב הפעמים נדחיק או נטאטא מתחת לשטיח. זה פשוט הרבה יותר קל ככל שהסיפור מתרחק מהמציאות. אה כן, גם את זה צריך לומר – עם כל העין העקומה שבה אני מביט על האנשת חפצים בספרות למבוגרים, כשסיימתי לקרוא את הספר והנחתי אותו ליד השידה, הסתכלתי עליו ואז לקחתי אותו שוב ביד וניסיתי לפתוח אותו. היה קצת מאכזב שהוא נפתח בקלות, ממש כמו כל ספר רגיל אחר.