"חג המולד הגיע לעיר לוצרן שבשווייץ, הרחובות היו מקושטים באורות חגיגיים, וצלילי הפעמונים שהגיעו ממרחקים נשמעו כמו רוח קרירה שמלטפת את גגות הבתים".
המשפט הזה פותח את ספר הילדים החדש "סילברלין" בהוצאת ידיעות אחרונות. זה לא ספר מתורגם כפי שאתם בוודאי חושבים וגם לא ספר שנכתב על ידי יוצר נוצרי-ישראלי. את הספר הזה שכולו "אגדת חג מולד קסומה" כתב אחד היוצרים הכי בולטים בישראל – אביב גפן.
עם צאת הספר, הכותרות בישראל היום, וואלה ומאקו הכריזו בגאווה כי הזמר הולך בדרכי אביו המנוח יהונתן גפן וכותב ספרות ילדים, ולכל ידיעה כזו לווה וידאו בו גפן מספר לאליוט בנו את הסיפור. ואני שואלת את עצמי: האם באמת אף אחד לא מרים גבה ושואל למה יוצר יהודי-ישראלי צריך לכתוב ספר על חג שאין לו שום קשר אלינו ושגם לא מתרחש פה בישראל?
אין לי שום ביקורת על גפן שקורא לבניו אליוט ודילן, זה מצער אותי ברמה האישית אבל זו לגמרי זכותו המלאה. את אותו הדבר הרגשתי שגללתי את הפיד שלו בפייסבוק וראיתי תמונה שלו עם אליוט לצד עץ אשוח בכריסמס האחרון. אבל כשהאומן שנחשב לטופ של אמני ישראל מוציא ספר כזה – ובהוצאה ישראלית לחלוטין – אני כבר מרגישה שאיבדנו כל מצפון תרבותי. אם אנשי התרבות שלנו לא יהיו שגרירים של התרבות הזו, אז מה התפקיד שלהם בעצם?
כשנועה קירל מרגישה משהו אחר כשפולין נותנת לה דוז פואה באירוויזיון; כשהנבחרת הצעירה בכדורגל מגיעה לרבע הגמר של המונידיאליטו ורק מחכה להביא את השם של ישראל כמה שיותר רחוק ואת הגביע הביתה; וכשתסריטאים ובמאים ישראלים יוצרים סדרות וסרטים לנטפליקס, הולו, לבתי הקולנוע ולפסטיבלים – הם מביאים את הסיפור שלנו, לא משנה אם ימין או שמאל. הם שגרירים שלנו, הם אלו ששמים את ישראל על המפה הבינלאומית. אז מה כל כך דחוף לאביב גפן לספר מעשיה שאין לה שום קשר אליו? ולמה הוצאת הספרים אפילו לא מנסה לתרץ את העלילה?
אביב גפן עשה צעדים משמעותיים של חיבור בתוך העם, והלוואי שהוא היה לוקח את הכוח הגדול שלו וגם מחבר את התרבות הישראלית אל שאר התרבויות. אולי לפחות בפעם הבאה הוא באמת ייכנס לנעליו של אביו המנוח ויכתוב ספר שימלא את עולמם של ילדים פה בישראל ויהפוך לנכס צאן ברזל.
