אין קלישאה שחוקה יותר ושגויה יותר מאשר "ההיסטוריה חוזרת", אך לא פעם קורה שהמציאות העכשווית מוסרת לנו כעין "דרישת שלום" מהעבר. כאשר נושא, רעיון, אישיות או אירוע מהעבר מרימים ראש בהווית חיינו, ומזכירים לנו שההיסטוריה אמנם לעולם אינה משחזרת את עצמה, אך על אף זאת "אין כל חדש תחת השמש". אירוע כזה מתרחש ממש בעיצומם של הימים הללו, סביב בחירת "מועמד הציונות הדתית" לכהונת הרב הראשי לישראל. היום פורסמה רשימת 40 הרבנים החברים בוועדה לבחירת מועמד הציונות הדתית לרב הראשי, וכולם, לא מפתיע, רבנים.
אולם אם בעבר קיומה של ועדה כזו היה יכול להיתפס כמהלך טבעי, כיום הדברים נראים מעט אחרת. הראשונה שהניפה את נס המרד היתה יפעת סלע, יו"ר תנועת האישה הדתית אמונה, שביקשה במכתב ששלחה ליו"ר הרב יעקב אריאל, ולשר בצלאל סמוטריץ', לצרף נשים לוועדה. בארגון 'קולך' אף הוסיפו והציעו לשניים שורת נשים מתאימות לצירוף לוועדה. בהן: הרבנית מיכל טיקוסצינסקי, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, הרבנית רחל קרן, הרבנית דבורה עברון, הרבנית מלכה בינה, הרבנית חנה הנקין, הרבנית אושרה קורן, הרבנית רחלי פרנקל, הרבנית אסתי ליכטנשטיין רוזנברג והרבנית תמר ביטון. אולם, הרב אריאל דחה את הפניה, בטענה שמדובר בוועדה רבנית, ועל כן אין מקום לשילוב שכזה.
והנה, כבר לפני מאה שנה, בנסיבות שטנות מאוד אמנם, עלתה שאלה דומה. עם הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עלתה שאלת קיומו של מוסד דתי עליון לעדה הדתית היהודית. ועדה בראשותו של המשפטן היהודי-בריטי הציוני נורמן בנטוויץ', אשר כיהן כמזכיר המשפטי והתובע הכללי של ממשלת המנדט, המליצה על הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשה יעמדו שני רבנים ראשיים ולצידם מועצת רבנות ראשית. והנה, כבר בשלב הראשון צצה ועלתה מחלוקת עזה: מי יהיו חברים באסיפה שתבחר את הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית? בחוגי ממשלת המנדט ובישוב היהודי היו רבים שסברו כי עיקרה של האסיפה הבוחרת צריך להיות אנשי ציבור מסוגים שונים, וגם אם יש מקום לשתף רבנים בתהליך הבחירה הם אינם אמורים לקבל בו מעמד בכורה. מנגד, סבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שיתמנה בהמשך לרב הראשי לישראל ובאותה העת היה הדמות הרבנית המרכזית שדחפה להקמת הרבנות הראשית, כי הרב הראשי לישראל הוא בראש ובראשונה "ראש הרבנים", ועל כן צריך להיבחר בידי אסיפה בוחרת של רבנים בלבד.
הפשרה שהתקבלה לבסוף בנוגע לאסיפה הבוחרת הראשונה, היתה הקמת גוף בוחר שכשני שליש מחבריו הם רבנים ושליש נציגי ציבור. בהמשך שונה היחס בין שני חלקי האסיפה הבוחרת, אך הרוב הרבני נשמר. מתוך 150 החברים באסיפה 80 הם רבנים ו-70 הם נציגי ציבור. עם זאת חלק ניכר מנציגי הציבור הם אנשים שומרי מצוות, ורק חלק קטן מחברי האסיפה הם אנשי ציבור חילונים, מרביתם ראשי רשויות מקומיות. הפשרה ההיא לא היתה לרוחו של הרב קוק, אך בדומה לפשרות נוספות שעשה בדרך להגשמת שאיפותיו, גם במקרה הזה הוא בחר בדרך הפשרה. ברובד העקרוני סבר הרב קוק עד אחרון ימיו כי הדרך הנכונה היא שהרבנים הראשיים ייבחרו רק בידי רבנים, ואף ניסה להתוות מנגנון בחירה מתאים, שכאמור לא אומץ בחייו ואף לא לאחר פטירתו.
על האפשרות של שילוב נשים באסיפה הבוחרת (שילוב שגם כיום מתקיים על "אש קטנה" מאוד), הרב קוק אפילו לא חלם. כידוע, הרב קוק תמך בעמדה החרדית והתנגד למתן זכות הצבעה לנשים גם למוסדות הייצוגיים החילוניים של הישוב העברי בארץ, ובראשם אסיפת הנבחרים. אולם, הוויכוח סביב צירוף נשים לועדת הרבנים בראשותו של הרב אריאל, הוא במידה לא מעטה בבואה של אותו ויכוח מלפני כמאה שנה. השאלה הגדולה, שעד היום לא הוכרעה, היא מי אמור לבחור את הרבנים הראשיים. האם אלו הרבנים, או שמא הציבור הרחב שהוא זה האמור להזדקק לשירותיהם.
אומנם, הוועדה בראשה עומד הרב אריאל איננה הגוף הבוחר, וכל שניתן לה הוא הסמכות לבחור "מועמד", אולם קשה שלא לראות פה הדים לאותה מחלוקת עתיקה. האם כחלוף מאה שנה יש מקום לחשיבה מחדש אודות הסוגיה, והאם אולי במצב הנוכחי גם בוועדת רבנים צריך להימצא מקום גם לרבניות? דומה שהשאלות הללו תמשכנה לנסר בחלל גם לאחר הבחירות הקרובות לרבנות הראשית, ואולי בשנים הבאות נראה גם לראשונה ניצנים של חשיבה מחדש.
