המתנה הראשונה שקיבלתי מהוריי כשעזבתי את הבית לפני מיליון שנה, הייתה סיר של קוסקוס (זה עם החורים ושתי קומות). זו מתנה לגיטימית לגמרי. אחרי שהתרגלת כל השנים לאכול את הקוסקוס של אמא בימים שלישי ושישי, הגיע הזמן שתלמדי להכין בעצמך. אחרת מה תאכלי? אז החלטתי להיענות לאתגר בזמנו – ולבקש מאמא שלי את המתכון.
מה שלא לקחתי בחשבון זה שאין אצלנו דבר כזה מתכונים. לא אצלה, לא אצל הדודות שלי, ובוודאי שלא היו כאלה אצל הסבתות שלי ז״ל. לא משנה אם מדובר בתבשיל ארוך בישול או בעוגיות – אין להן כמויות מדויקות ומדודות לשום דבר. מדובר במסורת מופלאה, נבונה ועתיקת שנים שכמו ספרות חז״ל, עברה בעל־פה מדור לדור, מאמא לבת ובתנועות ידיים עדינות אך אסרטיביות.
אם אבקש מהן לנסות לתרגם למתכון כתוב את מה שהן עושות בעיניים עצומות כבר עידן ועידנים – אקבל תשובות בסגנון של: ״ככה בערך״, ״קצת כזה״, ״לא הרבה מזה״, ״מערבבת כמה זמן״. הכול הן מכינות בשתי הידיים, ״לפי העין״ ו״לפי הטעם״, ואיכשהו, זה תמיד יוצא להן מושלם, בדיוק אותו הדבר. אם תשאלו אותי – זה כי הן פשוט עושות את זה לפי הלב.
