זהו אינו הסרט התיעודי הראשון שנעשה על חייו של כהן, שלושה סרטי דוקו כבר נעשו עליו וכל אחד מהם עוסק בזווית אחרת של האמן; "מילים של אהבה" (2019) מספר על סיפור האהבה הטרגי שלו עם מריאן אילן, "לאונרד כהן – אני הגבר שלך" (2005) עוקב אחריו מהפריצה בטורונטו עד להשתקעותו במנזר זן, ו"לאונרד כהן: ציפור תיל" (1974) מתעד מקרוב את סבב ההופעות האחרון שלו באירופה ב־1972.
הסרט הנוכחי, מלבד עיסוקו בסיפור הסינדרלה של "הללויה", מספר נרטיב נוסף שעוסק בכהן עצמו: תיאור של כהן כאמן מיוסר ובודד, איש רוח שהנרטיב שלו מעלה ניחוח ישועי. אפשר להסיק זאת מקטעי הווידאו הרבים המציגים את כהן כמהלך לבד, מהורהר, בעל הבעה קפואה גם לאחר שסיפר בדיחה צינית, ואף סובל. גם כאשר הצילומים מציגים את כהן עם אנשים נוספים, הם כמעט אף פעם לא נוגעים בו. נראה שסובבת אותו הילה. ברוב ההקלטות והראיונות עמו, אם לא בכולם, כהן אף מוצג מדבר במשפטים סתומים ובאמירות נסתרות, כשהוא בקושי חושף משהו אישי.
נכון, התדמית הרוחנית והפילוסופית אינה מנותקת מהמציאות והיא יוחסה לכהן עוד בחייו. בכל זאת, מי מלבדו היה מסוגל לפרסם ספר מזמורי תפילה שנקרא "ספר הרחמים"? אך תדמית זו, כמו גם פנים אחרות באישיותו של כהן, היא חלקית בלבד, שכן הוא גם ידוע בקשריו הרומנטיים הרבים, המתועדים גם בשיריו, וכן בשימוש הרב שעשה בסמים כדוגמת אל־אס־די.
מלבד נושאים אלו, לפחות עוד שני חלקים משמעותיים בחייו של כהן לא זכו ליחס בסרט, כנראה משום שהם פוגעים בנרטיב של הקדוש המואר. הראשון הוא העובדה שכהן היה גם אב לשני ילדים, שאת הקשר שלו איתם מתארת אם ילדיו סוזן כחם אך מורכב. השני הוא הגעתו של כהן במלחמת יום הכיפורים בהתנדבות עמוק לתוך שטחי סיני, מעשה שנבע מתוך רצון לקבל נשק ו"לעצור את הקליע המצרי" כדבריו, ונגמר בסבב הופעות על ארגזי תחמושת לחיילי צה"ל. שני הנדבכים הללו באישיותו מנכיחים את היותו אנושי, אדם עם מערכות יחסים מורכבות וקשר נפשי לעמו. אולי היוצרים חששו שהתכונות האלו יפגמו בתדמית הרוחנית שהם ביקשו לסגל לו.
"לא הייתי צדיק", הדגיש כהן לסילבי סימונס, כותבת הביוגרפיה שלו. "אל תוציאי אותי טוב מדי". כנראה על אף הברכה שנתן כהן ליוצרים בתחילת עבודתם ב־2014, הוא לא הספיק לתת להם הנחיות, והם פעלו כטוב בעיניהם. בכל מקרה, דבר אחד בטוח: כהן לא ביקש להיות מושלם וטשטש גבולות באופן תמידי. הוא קרא לשלום אך במקביל השתתף במלחמה, הוא שהה חמש שנים במנזר ומאידך צרך סמים ואהב נשים רבות, הוא הקפיד לחגוג את כל החגים היהודיים עם ילדיו אך מאידך התקשה לשהות במחיצתם בשגרה. נראה שטשטוש הגבולות הזה הוא אולי גם הסוד של הללויה, "לא שיר צליין קדוש מואר, רק שיר שבור וקר", מעיד על עצמו כהן בבית האחרון של השיר (תרגום: קובי מידן). נראה שכל מי שמנסה לטעון שלאונרד כהן לא חטא, אינו אלא טועה. ומטעה.
