השבוע הייתי בסופרמרקט. זה בדרך כלל לא שווה טור, אבל הפעם התלוותה אליי עוד מישהי: האינפלציה. שמעתי עליה הרבה לאחרונה, ולא כמנהגי קראתי לא מעט מאמרים שדיברו עליה. היא בלי ספק נועה קירל של עולם הכלכלה: חרוצה, עובדת, נמצאת בכל מקום ומנצחת לא מעט מדינות אירופיות בדרך לפסגה.
בדרך כלל ד"ר זמרי ואני קונים באינטרנט. זה נוח יותר, מהיר יותר, ובלי תור. אבל לאחרונה החבר'ה מהאינטרנט קצת עצבנו אותנו, כי בערך רבע מהמוצרים לא זמינים במלאי ובמקומם מביאים לנו תחליפים. זה בסדר והגיוני לפעמים, אבל פתאום שלחו לנו מלפפונים בחומץ במקום במלח. עד כאן. יש גבול. הייתה לי פעם חברה מבית־השיטה וביליתי תקופה סביב חמוצים. אני אומר לכם, זה לא אותו דבר.
אז קפצתי לסניף עם רשימה ארוכה כאורך הגלות. לא אציין לאיזו רשת כי אין ברצוני לעשות פרסומת, או יותר נכון להכפיש. שלפתי עגלה בחמישה שקלים – האינפלציה לא העלתה את המחיר במקרה הזה – והתחלתי לשוטט. לד"ר זמרי יש כוח־על: לסדר את הרשימה כך שהמוצרים בה מסודרים בסדר שיצריך ממני כמה שיותר דילוגים בין המעברים השונים בסופרמרקט. היא יכולה לכתוב לך בתחילת הרשימה "חלב, גבינות ויוגורט", ואחרי 300 מוצרים אחרים להוסיף בקטן "חמאה ודני". זה נחמד כי בכל אזור שאני מגיע אליו אני תמיד יודע שאני לא נפרד באמת, ועוד אחזור.
עגלת אקסטרים
ברדיו ובטלוויזיה ובפינות קפה בעבודה אומרים שהכול יקר? שמעו קטע: זה שקר. הכול ממש יקר. ואפשר לראות את זה קודם כול באווירה. אתה מסתובב בסופר וכולם עם פרצוף של עיירה אוקראינית שסמוכה לגבול עם רוסיה. כולם חשדנים, כועסים, ובצדק. אתה ממלא עוד ועוד מוצרים בעגלה, מקפיד ללכת רק לפי הרשימה, מוותר על נשנושים ופינוקים שפעם היית מפרגן לעצמך בכיף, ובכל רגע נתון נמצא במתח קיומי של כמה כסף העגלה שלי שווה.
אחד הבילויים המועדפים עליי בתור ילד היה לצאת עם אבא לסופר. הייתי מתיישב על הכיסא הכתום בעגלה המתכתית, ואבא שלי, שהיה אלוף העמק והצפון בעגלות מתנגשות, היה מטיח אותי מדי כמה שניות בעגלה של קונה מתחרה אחר, מה שהיה מקנה לבילוי ניחוח של חוויה אקסטרימית. הוא היה ממלא את העגלה, ואני הייתי מנסה מדי פעם לדחוף איזה חטיף או שוקולד בלי שהוא יראה, תוך כדי שאני בונה על עיניים מתחננות ונוצצות בקופה. הוא בדרך כלל היה נכנע.
אני זוכר שאהבתי לעמוד באזור האריזה של המוצרים ולראות את הסכומים במסך של הקופאית עולים. כשהעגלה המפוצצת הייתה עולה קצת יותר מאלף שקל הייתי מסתכל על אבא שלי בהערצה השמורה למבוגרים שיש להם אלף שקל. זה היה המון כסף. אני זוכר אותי חוזר הביתה ומספר לאמא או לאחים מי שבבית שעלה לנו יותר מאלף שקל, אשכרה אירוע.
ועכשיו אני מסתובב בסופר שנחשב זול, ומסתכל על העגלה הריקה שלי – ולא בקטע רוחני. יש בה ירקות, קצת בשר, מוצרי חלב וכמה קורנפלקסים. עוד לא הגעתי לשליש עגלה, ואני מוכן להתערב שאני באזור ה־800. אולי הפתרון צריך לבוא בכלל מתחום הדיאטות. שמעתי פעם איזו דיאטנית ממליצה לאכול בצלחת קטנה יותר, כי ככה נוצר תעתוע והמוח שלך חושב שיש יותר אוכל. אולי באמת זה הפתרון: במקום להוזיל את המוצרים, פשוט תקטינו את העגלות.
בתור צרכן נבון, אני מוצא את עצמי משווה בין סוגים שונים של אורז. בסך הכול אורז, אבל אם כבר הטרחתי את עצמי לסניף, לפחות שארגיש שעשיתי משהו נכון. אני מגיע לקופה עם עגלה מלאה, הקופאית מעבירה מוצרים, והצפצופים של הקופה מתחברים לי בראש למוזיקה של היצ'קוק מהסרט "פסיכו". היא מריצה את המסוע ואני מעמיס מהעגלה למסוע בזריזות. אתה לא רוצה לאכזב את הקופאית שלך, ולהיות מהאיטיים שלא עומדים בקצב. היא מעבירה ומצפצפת, מעבירה ומצפצפת. אני מנסה לחשב בראש על כמה אנחנו עומדים. היא מקבלת התקף שיעול פתאום, ואני מקווה שזאת רק קורונה והיא לא סתם ממש מתרגשת מהסכום.
עולה עולה לנו
1,458, היא אומרת, ואני שולף כרטיס אשראי. היא שואלת אם לחלק לתשלומים, אני אומר לה לא, ואורז את יוקר המחיה שלי לשקיות. אני מעמיס את הדברים לאוטו, מתיישב על כיסא הנהג, ובכיסא לידי מתיישבת האינפלציה. אני שואל אותה מה היא תרצה לשמוע, היא אומרת מה שבא לי. א־לוהים מחליט לשלב הומור בסיפור, כי מהרדיו בוקע שלמה ארצי של פעם ששואל כמה זה עולה לנו. אני מעביר בעצבים, ומי שמכיר אותי יודע כמה לא טבעי לי להעביר את שלמה ארצי.
בתחנה הבאה מדברים על העלאת הריבית. בתגובה אני מחליט להעניש את האפליקציה של הבנק ומעביר אותה ממסך הבית של הטלפון לארבעה מסכים אחר כך, לבד, שתשב שם משועממת ותחשוב על מה שהיא עשתה.
כשאני מעלה את המוצרים הביתה אני משחק עם עצמי את המשחק המוכר "כמה שקיות אני מסוגל לסחוב על אצבע אחת לפני שתישבר". השיא עומד כרגע על תשע. אני מכניס את השקיות הביתה, וד"ר זמרי פורקת אותן לארונות ברחבי המטבח בזמן שאני מכין לי כוס קפה ואומר לה שמטורף פה וצריך להתחיל לחסוך. היא אומרת שאני צודק וצריך לשבת על החשבונות ולראות איך. אני אומר לה שנעשה את זה מחר כי אני עייף מדי ותשוש, וגם לקח לי מלא זמן להגיע כי הקפצתי את האינפלציה הביתה.
היו פה הרבה מאבקים ומחאות לאחרונה, חלקן לגיטימיות, חלקן פחות. נדמה לי שלא משנה אם אתה תומך בממשלה או לא, אחת המשימות המרכזיות שלה היא להפוך את הביקורים האלה בסופרמרקט לקצת פחות מלחיצים. ונדמה לי שברוח התקופה, יסכימו על זה ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים ומה שביניהם. בתחום הזה, כולנו עגלות ריקות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
