הידיעות אודות מגעים לכינון יחסים בין ישראל לסעודיה, מולדת התנועה הוהבית, הינם לא פחות מדרמה, שככל שתתרחש היא תצביע על שינוי עומק בתפיסתה של ישראל במרחב בעיני אויביה המושבעים ביותר. תהיה זו פראפרזה מבדחת על אמירתו הידועה של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר ז"ל בדבר ההקבלה בין מצב הים והערבים.
צמיחתה של תנועת הואהביה החלה בשלהי המאה ה-18 כאשר "מחמד איבן עבד אל ואהב" מצא אוזן קשבת לתפיסותיו הדתיות הסלפיות אצל האמיר "מחמד איבן סעוד", וכך קמה בין השניים שותפות אמיצה אשר השפעתה החלה להתפשט בהדרגה אל כל חצי האי ערב.
למרות היות עיקרי התנועה מזוהים עם המשנה החנבלית -אחת מארבע האסכולות ההלכתיות באיסלאם, היא נתפסה כרפורמיסטית ונודעה לה השפעה מאגית על עולם האסלאם שראה בה ריאקציה נגד חדירת ערכי המערב אשר חילחלו לאסלאם כתוצאה מההתפשטות הקולוניאלית האירופאית במזה"ת.
הוהבייה יצאה למסע כיבושים נרחב בו הותקפו סוריה ועיראק שהיו בזמנו תחת שלטון עות'מאני, וכן אזורים שונים לאורך המפרץ הפרסי. אולם המהלך הושלם רק בראשית המאה ה-20, עת כבש " אבן סעוד" את ריאד ואח"כ גם את נג'ד, הקים את ערב הסעודית, והכריז על הוהבייה כזרם הדומיננטי של המדינה החדשה.
ערב הסעודית נוסדה כמדינת הלכה הכפופה לשריעה האסלאמית ולעקרונות ה"סלפיה" ( התפיסה השואפת להחזרת האסלאם לשורשיו הטהורים כפי שהיה בימי האבות הקדמונים). יחד עם זאת, הסעודים עוד בימי האב המייסד "אבן סעוד" היו ערים לפוטנציאל הקיצוניות הגלום בווהביה ועל כן עשו ככל יכולתם בכדי לשלוט בחכמי הדת הוהביים- העולמאא. המלך פייסל המוכר יותר לרוב הישראלים, היה זה שכונן יחסי כוח ברורים בין מעמד חכמי ההלכה- העולמא לבין השליטים – האמראא, בו ניתנה זכות המילה האחרונה לשליטים.
הרדיקליזם האסלאמי הווהבי קיבל את פרסומו באירועי 9/2000 עת ביצע ארגון אל -קאעדה המזוהה עימו, את אחת מפעולות הטרור המהדהדות ביותר שאירעו בהיסטוריה האנושית. הוהביים נאלצו לצאת ולהגן על תפיסת עולמם מפני טענות שהוטחו בהם בשל היותם לכאורה מקור לרדיקליזציה והשראה למבצעי הפיגועים. לאור זאת הזדרז הממסד הדתי הוהבי והוציא את "האיגרת הסעודית" ובה הובעו עקרונותיו הדתיים ובראשם שלילת פגיעה בחפים מפשע , איסור על כפייה דתית בכוח הזרוע על מי שאינו מעוניין בה, ועוד כהנה עקרונות סובלניים מפתיעים.
גישה זו היוותה התפתחות משמעותית של התנועה ועמדה בסתירה לתפיסתה בעיני המערב כבית גידול רוחני לבן לאדן וארגון אל-קאעדה, כמו גם לתנועות קיצוניות נוספות, וגם היא מהווה את הרקע לשינוי החל בסעודיה כיום תחת שלטונו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן.
על ציר הזמן דומה כי האירועים במזה"ת מהווים זרז משמעותי ומקור של חיזוק לדרכו של בן סלמן -מנהיגה הצעיר והנמרץ של סעודיה. דעא"ש הובס והפך ללא רלוונטי , הסכמי- אברהם שנחתמו בין ישראל למפרציות יצרו ציר אופציונלי ישראלי-סוני כנגד איראן. ארה"ב, שאמנם לא יצאה בפועל לגמרי מהמזה"ת אך משדרת רצון לנוכחות מוגבלת בו, יצרה ריק מעצמתי באזור ובכך פתחה את הדרך לרקימתן של בריתות מעניינות ובלתי אפשריות בעבר. אל תוך המשוואה נכנסת כמובן גם סוריה, בראשות סוחר הסמים(קפטגון) הגדול במזה"ת , הרודן הרצחני בשאר אל-אסד, אשר שבה לאחרונה לחיקה של הליגה הערבית תוך הפגנת אקרובטיקה מוסרית חסרת תקדים מצידה כלפי אסד.
מהו האינטרס הסעודי בהקשר הישראלי? בהנחה כי הסעודים לא הפכו פתע לחובבי ציון, התשובה הקצרה היא: בעיקר היותה של ישראל המצע לשיקום היחסים עם ארה"ב. בן סלמן חייב לייצר חלופה כלכלית ל"זהב השחור" ביום בו ההכנסות ממנו יקטנו , וללבנות כלכלה מודרנית המתכתבת עם הכלכלות המפותחות בעולם. בנוסף, לסעודים דרושים בני ברית מגוונים כולל עם היריבה הגדולה איראן, שגם חידוש היחסים בינה לבין סעודיה לא יגרמו להעלמת השנאה והחשדנות ההדדית ההדדית בינן, אך כאמור בראש רשימת האינטרסים: רצון להסכם הגנה עם ארה"ב, ולא פחות מכך, לגיטימציה להעשרת אורניום ופיתוחה של תוכנית גרעין צבאית עצמאית בעיקר כקונטרה לתוכנית הגרעין האיראנית שנראה כי דבר לא יעצור את התפתחותה זולת החלטה פנים איראנית. כל אלו מציבים את ישראל בעמדת זינוק נוחה לקראת הגעה להסכם שלום עם הסעודים.
בזירה הפנים ישראלית, מי שעשוי לזכות בכתר התהילה אם וכאשר ייכון השלום הישראלי- סעודי הוא רה"מ נתניהו, אדריכל "הסכמי אברהם". יחד עם זאת, לא יהיה זה נכון לדעתי להניח כי חזונו המדיני ולפיו מדינות ערב הפנימו את הפיצול הנדרש בין חוסר ההתקדמות במסלול הפלסטיני לבין חתימתם של הסכמים מדיניים נפרדים עם ישראל , משקף במלואו את המציאות.
למרבה הצער הסוגיה הפלסטינית נוכחת ותמשיך לנכוח גם בעתיד בהיותה "הפיל שבחדר" ביחסי ישראל עם מדינות ערב כולל המפרציות חסרות הסנטימנט לכאורה לעניין הפלסטיני, כפי שהופגן על ידן לא מכבר בעת האחרונה. "אל אקצא" והשימוש המניפולטיבי הפלסטיני המוצלח ברגשות המוסלמים בעולם, יוסיפו להוות את ההבדל החד בין שלום קר לכל היותר המתקיים ברמה המדינתית בלבד כדוגמת השלום עם מצרים, ירדן ואף עם אזרחי המפרציות המדירים עצמם מישראל (בניגוד לתיירים הישראלים תאבי הנורמליזציה השוטפים את המפרץ כנחיל דבורים), לבין שלום חם יותר, בו ישראל אולי תתקבל אי פעם בעתיד כאיבר אורגני במזה"ת ולא כנטע זר וכשריד קולוניאלי בו.
נדמה שהמציאות מורכבת ורבת פנים יותר מאמירתו דאז של יצחק שמיר ז"ל . אמנם הים נשאר כשהיה, אך הערבים בחלקם לפחות, אינם אותם ערבים גם אם היו מעדיפים בסתר ליבם שמדינת היהודים תעלם. כן, גם הם משתנים לאיטם.
על ישראל בהנהגת ממשלת הימין לנצל עד תום את חלון ההזדמנויות האזורי שנקרה בדרכה גם בהיותה פלטפורמה לשדרוג יחסים סעודי -אמריקאי בלבד (לא נעלבנו), ולהוביל במקביל יוזמה כלשהיא ולו הצהרתית -סמלית מול הפלסטינים בכדי לקדם ולהאיץ את המהלך מול הסעודים. ישראל בהנהגת הימין חייבת להשתחרר מפוזיציית הסרבן השכונתי שבוי הרטוריקה העצמית והבייס הפוליטי. במזה"ת מי שקוטף לרוב את הדיבידנדים, במלחמה ובשלום כאחד, הוא היוזם, גם אם אין לדבר משמעות מעשית ומיידית. על מנהגי ישראל לשנן וליישם בפועל את הפתגם הערבי הידוע האומר: "אלחכי פיש עליה ג'מרכ" שמשמעו: הדיבורים -אין עליהם מכס!!!
