מודה, אני כבר לא מתעצבן מטורים בעיתון הארץ. עזבו מתעצבן, אני כבר בקושי משתף בפייסבוק את הכותרות שלהם. יודעים מה? זה ממש עצוב לי. בכל זאת, אני חייב להם הרבה עוקבים בפייסבוק.
פעם, לא לפני כל כך הרבה שנים, הייתי משתף בערך פעם ביום טור של גדעון לוי או אמירה הס או רוגל אלפר או פרובוקטור אחר. הייתי מתעסק בזה שעות, מתמודד עם אינספור תגובות מהשמאל בסגנון "אז כתבו בהארץ, זה לא מייצג את כל המחנה". אבל אז נגמלתי. קצת כמו הגמילה שלי מסיגריות (שתי קופסאות ביום, רק מזכיר), גם כאן אני לא יודע איך זה בדיוק קרה: אולי כי באיזשהו שלב כגודל ההזיה כך קטן הריגוש, אולי כי אנשים פה כבר מתרגשים פחות מפרובוקטורים, ואולי – בדיוק כמו בסיגריות – הבנתי שזה לא טוב לבריאות.
השבוע, אחרי המון זמן, זה השתנה. באחר צהריים משעמם חרשתי את האינטרנט בחיפוש אחר אייטם לתוכנית הרדיו. הכותרת הכי רצינית שמצאתי הייתה משהו שליברמן אמר, והרי כולנו יודעים שמה שהוא אומר זה לא רציני. כך שהחלטתי לחרוג ממנהגי ולחפש אייטם במקום שההיגיון הולך אליו כדי למות: מדור הדעות של הארץ.
האמת, היה שם כל מה שהייתי רגיל לקבל: ביבי זה רע, הכיבוש זה פויה, ישראלים זה פיכסה וכולנו הולכים לאבדון. אבל אז צדו את עיניי שתי שורות שהופיעו בסיום טורו של העיתונאי אורי משגב. הן עסקו, איך לא, במילה שהפכה בתקופה האחרונה להצהרת האמונה של השמאל החילוני, הכוכבת הכי גדולה בתוכנית של ליאור שליין, המילה שמוציאה מדוקטור מכובדת צחוק מטורף בשדה תעופה כשהיא רואה אדם מניח תפילין, האחת והיחידה שאין עוד מלבדה: הדתה. ובמקרה הזה, הדתה בצבא.
"למידע על גילויי הדתה בצה"ל או במערכות ציבוריות אחרות", כתב משגב, "אפשר לפנות לקו החם של הפורום בחילוני או אליי". כתובת אתר הפורום החילוני וכתובת הדוא"ל של משגב צורפו למאמר, והמתינו שם בשקט.
צבא הפונדמנטליזם היהודי
האמת, אני מבין את העיסוק המופרז בתופעה. מחנה השמאל (ובחייכם, אל תגידו שזה לא קשור לימין ושמאל) עסוק בשנים האחרונות במציאת נרטיב שדרכו יהיה אפשר לשכנע את הציבור שפשוט מוכרחים להחליף את שלטון הימין. זה התחיל בקוטג', המשיך בשוויון בנטל ועכשיו הגיע להדתה. אלה סוגיות שבהחלט טומנות בחובן כמה טיעונים ענייניים ונכונים, אבל נוצלו כדי לייצר אלטרנטיבה לימין. מה לעשות, בכל הנוגע לנושא המרכזי – ביטחון ופלסטינים – ייקח עוד דור או שניים להשכיח את חוויות אוסלו הקשות.
הקריאה הנרגשת הזאת, משל היה משגב מנהיג מחתרת פרטיזנים שמסתתרת ביערות החילוניות ומנסה להילחם בפלוגות צבא הפונדמנטליזם היהודי, הייתה מוגזמת עד כדי כך שהחלטתי לחרוג ממנהגי ודווקא לשתף אותה בפייסבוק. לא בעצבים חלילה: ההפך, החלטתי שהמטרה חשובה ושחייבים, פשוט חייבים, לסייע לפורום החילוני. אגב, למה הם קוראים לעצמם הפורום החילוני? גם אני חילוני, וממש לא מזדהה עם הפורום. הם הרי תמיד טוענים שלדתיים אין בעלות על היהדות, אז ממתי לאתאיסטים יש בעלות על החילוניות?
בכל אופן, העליתי צילום של "הקו החם" לפייסבוק, וקראתי לעוקביי חובבי ההטרלות לשלוח לפורום מקרי הדתה "חמורים" שחוו במהלך שירותם בצה"ל. האמת, גם אני לא ציפיתי לכזאת היענות. דתיים וחילונים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים החלו להעלות עדויות הורגות מצחוק על חוויות קשות מהשירות. אחד סיפר שכשהשמין המזוזות בדלתות מנעו ממנו לעבור. שני העיד איך המ"כ שלו תמיד אמר לו שהוא האלוהים. שלישי מחה על שהכריחו את המחלקה לעמוד בצורת האות חי"ת העברית ולא באות דתית פחות כמו אומגה היוונית. בזה אחר זה פצחו מאות אנשים במחול עדויות הדתה מפוברקות שמטרתן לומר לחבר'ה שם בפורום החילוני: וואלה, נסחפתם.
ביסלי גריל ביום כיפור
תראו, זה לא שנמר עם גדי ירבץ וחרדי עם חילונית ישנ"צ, אבל הניסיון של הפורום להציג את ההתנגשות הטבעית בין מגזרים בצבא כתוכנית דמונית של רבנים עלומי שם הוא לא פחות ממביך. אנשי הפורום, שמקניטים כל היום את הדתיים על אמונה במשהו שלא קיים, עושים זאת בעצמם. ושלא תחשבו שזה ייעצר כאן. הרטוריקה המלחמתית של מנהיגי הפורום החילוני לא מתמקדת רק ב"כפייה דתית": היא שואפת למחוק כל סממן יהודי בצה"ל. משיחותיי עם כמה מחברי הפורום השבוע התרשמתי שגם קידוש בחדר האוכל הצבאי הוא "הדתה". גם העובדה שאין חדר אוכל לא כשר בבסיסים היא "הדתה". ולא אתפלא אם בעתיד גם הדחף להסתובב ביום כיפור עם שקית ביסלי גריל ברחוב ייחשב כמאבק ב"ממסד הדתי החונק". יו"ר הפורום החילוני ד"ר רם פרומן אשכרה הגדיר את הגברת שלעגה לחרדי בנתב"ג "חלק מהמרד החילוני".
אגב, השבוע במהלך ריאיון עם פרומן בתוכנית הרדיו הקראתי לו את האיגרת של דוד בן־גוריון לשר החינוך דאז, שנמצאת כאן מולכם, ובה הוא מגדיר את הנוער כ"לקוי מאוד בתודעה יהודית". אמרתי לו שלו היה בן־גוריון מפרסם את האיגרת כיום, הפורום החילוני ודאי היה שוחט אותו.
מה הוא ענה לי? שסביר להניח שכן.
נ"ב
מזיכרונותיי מהשירות הצבאי אני יכול להגיד בפה מלא: הצבא הוא סביבה קשה ולא פשוטה לחייל הדתי הרבה יותר מאשר לחייל החילוני. ובהזדמנות הזאת אני רוצה להתנצל בפני מי שנאלץ לצפות בג' טוחן פיצה פפרוני בחדר. האמת? הגיע הזמן להילחם בהחלנה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
