אמיר פרישר־גוטמן, שלומית מלכה ולוסי דובינצ'יק. אלו החיפושים המובילים של הישראלים בגוגל בשנה האחרונה. לצורך האנלוגיה – זה בערך כמו שמועצת הפירות תפרסם את רשימת הגידולים הנרכשים ביותר ובראשה יופיעו סוכריות גומי בצורת בננה. הישראלים חיפשו את פרישר־גוטמן יותר משהם חיפשו את נתניהו, טראמפ או מנדלבליט. כנראה שהשילוב בין אסון לסלבריטאות הוא פצצת רייטינג, או שפשוט כך נראה סדר העדיפויות האקטואלי בעידן האינטרנט: ה"מעניין" החליף את ה"חשוב".
גם ברצועת שישי אחר הצהריים החליטו להחליף מעניין בחשוב כשבחרו להציב באולפן "רשת" את אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', שני אנשים שהקשר בינם לבין אקטואליה הוא בערך כמו הקשר בין אמיר חצרוני לטקט. בגדול, מערכת היחסים הטלוויזיונית בין השניים עובדת כך שברקוביץ' בטוח שהוא מרכז ההצגה, אומר למרואיינים שלו את האמת בפרצוף ואסייג מנסה להרגיע אותו תוך כדי שהיא מתפוצצת מצחוק בעצמה.
ואז הגיע מני נפתלי. ברקוביץ' החליט שיהיה משעמם לעבוד סתם ככה עם תחקיר ושאלות כמו מראיין רציני והעלה את האורח שלו על המוקד, תוך שהוא מטיח בו האשמות בלי שתינתן לו כמעט זכות דיבור, עד שנפתלי נשבר לבסוף ונטש את האולפן.
למרות שהסכמתי עם הרבה מהטענות של ברקוביץ', ועל אף שגם אני סבורה שזו הזיה פוליטית שעובד לשעבר בבית נתניהו הופך לגיבור "מחאת השחיתות", עדיין זעתי בכיסאי בחוסר נוחות מול התצוגה הטלוויזיונית המביכה הזאת. יש משהו אירוני במנחה שמאשים מרואיין באופורטוניזם פוליטי, בזמן שהוא עצמו אופורטוניסט טלוויזיוני שנועד בעיקר למלא חור פעור שנוצר במהלך פיצול ערוץ 2, שכל צורת ההגשה שלו היא אימפרוביזציה אחת גדולה, שאינו מבין דבר וחצי דבר באקטואליה וכדי לפצות על כך הופך את האולפן שלו לזירת אִגרוף בכיכר העיר.
לא מפתיע שחלק מאנשי הימין, שאילו ברקוביץ' היה מתנהג כך מול פעיל ימין היו פוצחים בסשן התקרבנות וירטואלי על "התשקורת", מיהרו לתמוך בתצוגת ההשפלה הזאת רק משום שהיא שירתה את תיעובם האישי לנפתלי. אלו סוכני הדעות שהפכנו להיות – אנשי המחנאות הפוליטית, שכל מה שמעניין אותם הוא אם הסיטואציה היא לנו או לצרינו ולפי זה מכריעים מהי עמדתם המוסרית.
כשהחשוב מתחלף במעניין וכשהחלטורה מנצחת את המקצוענות, מה הפלא שאנשים מאמצים סקפטיות כדרך חיים. מה הפלא שגם כשמשהו אמיתי מתרחש מול עיניהם הם רואים בו זיוף ומתקשים להבדיל בין אופורטוניזם לבין יושרה אינטלקטואלית.
איך זה שרב אחד מעז, שאלו את עצמם מתנגדי המחאה ממחנה הימין. יש תסריט כזה, שמישהו בכל זאת נחוש להציג את האמת הסובייקטיבית והלא פופולרית שלו בתוך לרלרת המחנות שהתפתחה לה סביבנו?
אינני ממשתתפי ההפגנה. כמו רבים מאנשי הימין, אני חושבת שמדובר במחאה לא נקייה שמטרתה בעיקר להפיל שלטון ולכן נמנעת מלהשתתף בה. אבל האם חוקי לחשוב כך ובכל זאת לא להזדעזע מכך שהרב שרלו החליט אחרת, או שאנחנו חיים בגטו מחשבתי שבו אסור שתהיה לך עמדה פוליטית שונה לרגע?
ואולי יואילו כל המאוכזבים לעצור לרגע ולחשוב עם עצמם למה מלכתחילה בחרו ברב הזה לאחד ממבשרי הרבנות החדשה. בדיוק בגלל התעוזה שבו. בדיוק בגלל האומץ לעודד חברה מעורבת לכתחילה, לאפשר לרווקות לממש את האמהוּת שלהן, להעניק מענה הלכתי להומוסקסואלים, להחזיר את ההלכה למחוזות של תורה חיה ונושמת.
העמדות הנועזות של שרלו היו מאוד נוחות להם כשהן נעו בתוך הוויכוחים הפנימיים של המגזר. ואז, בשנייה הראשונה שבה הוא יוצא החוצה עם הפרקטיקה ומושך אותה למקום פוליטי שלא נוח לנו אז זהו, נגמרת ההערכה? פתאום הוא כבר לא אינטלקטואל נועז אלא מי ש"סובן על ידי אלדד יניב", ו"נפל במלכודת הדבש של השמאל"?
יכול להיות, ואני רק מעלה כאן תסריט ממש לא הגיוני ומופרך, שזוהי אכן עמדתו האינטלקטואלית? שהוא יודע בדיוק מה אופי ההפגנה ואילו אנשים הסתפחו אליה, ועדיין נחוש לומר את האמת שלו מעל הבמה הזאת? באמת כל כך קשה להחליט שאנחנו לא תומכים במעשה של שרלו אבל מכירים בזכותו הדמוקרטית לפעול אחרת מבחינה פוליטית בלי להיכנס לפרקטיקה של חרמות והקנטות? זה באמת כל כך מסובך לכם, דתיים ימנים ליברלים?
אז אנא ממך כבוד הרב – בפעם הבאה תרסן את האמת שלך בבקשה ואל תעשה למחנה הימין בושות.
נ.ב. השארנו לך סמס בנייד. מתי אתה מתיר לאכול בפסח קטניות?
