במילון המושגים הבינלאומי, וגם בזה המקומי, לא תמצאו תמונה שלי ושכמותי תחת המונח "ליברלי". המשבצת המסוימת הזאת לא מסוגלת להכליל בתוכה אישה שמכסה את שערות ראשה ממניעים דתיים, או שבוחרת להתפלל בהפרדה מגדרית ומאחורי מחיצה. ובכל זאת, כשבאחד ממעגלי השיח שהשתתפתי בהם לאחרונה צפה שאלת המדינה – יהודית או ליברלית (כך במקור), מצאתי את עצמי במחנה הפחות צפוי.
זה קרה כשאחד המשתתפים, מהצד השמרני והשומר מצוות, סיפר שהציב בפני עמיתה חילונית את השאלה הזאת: אילו היית מוכרחה לבחור בין שתי האפשרויות, באיזו מדינה היית רוצה לחיות – ישראל יהודית או ישראל ליברלית? העמיתה סירבה בתחילה להשיב, התפלפלה, התפתלה, אבל כשהבחור דרש הכרעה חד־משמעית, היא בחרה במדינה ליברלית. הוא הזדעזע ממנה, אני הזדהיתי איתה. ככלל אני לא חובבת שאלות תיאורטיות דוחקות לקיר; כאלה שמניחות שהמציאות מסוגלת לייצר סיטואציה חד־ממדית כל כך בעולם מורכב כל כך. גם מדינת היהודים המסוכסכת פורשת בפנינו מגוון שילובים מרתקים לקיום רב־גוני שמכיל תפיסות שונות, אם רק נרצה שיתקיימו יחד. ובכל זאת, אם נדרשת הכרעה לצורך התרגיל הפילוסופי, אני עם הליברלים.
להכריח יהודי ממוצע לבחור בין מדינה יהודית למדינה ליברלית זה קצת כמו לשאול חולה צליאק מה חשוב לו יותר: מדינה ליברלית או מדינת תזונה טבעונית נטולת גלוטן. במדינה ליברלית הוא יכול לצרוך מוצרים נטולי גלוטן כרצונו, אולם במדינה טבעונית לא זו בלבד שאחיו חובבי הפחמימות ייאלצו להיכנס למשטר דיאטה שהם לא מעוניינים בו, הוא עצמו עשוי להידרש לשרשרת חוקים נוספת שהוא לא מסוגל להתקיים בה; כזו שמעמיסה על המדפים של מוצרי היסוד חלב סויה לגווניו, מעשירה אותם בסיבים תזונתיים ומפנה כל זכר לבשר וביצים. במקרה שלנו, לא משנה אם מדינת היהודים מתפקדת בחייך כמקלט העם היהודי, כבית לאומי או כסם חיים – החשבון פשוט: מדינה ליברלית אמורה לאפשר לתושביה קיום יהודי; מדינה יהודית לא מחויבת לליברליות.
בהינתן שמדינה יהודית פירושה מדינת הלכה, אנחנו כבר מסתבכים עוד יותר. אני יכולה להזדהות עם כאבם של מגזרים אחרים כשגדולי תורה הולכים לעולמם, אבל בשום אופן לא אוכל לחיות במדינה שבה פסק ההלכה של מי מהם יכריע את אורחות חיי, ואגב כך יאלץ אותי לפעול בניגוד לפסק ההלכה של רבותיי שלי.
אבל למדינה הליברלית הזו שאני בוחרת לחיות בה, לכאורה, מתלווה כוכבית. והכוכבית הזו היא לא הערת שוליים, היא לב העניין. המונח "ליברלי" במקרה הזה מוכרח לחזור להגדרתו המקורית, לא לגלגוליו הפרוגרסיביים סותמי הפיות.
אין כניסה למועדון
עד לא מזמן, תפיסת הליברליות דרשה: חיה ותן לחיות. מהפכת הפרוגרס קובעת: תן לחיות וחיה כמוני, ואז נדבר. היא מכתיבה את הכללים, את הגבולות ואת ההגדרות ל"מה היא ליברליות". והדיון הזה סגור לציבור. בהפוך־על־הפוך ההגדרה המחודשת של הליברליות היא לסתום את הפה למי שלא מיישר קו עם מכתיבי השיח שבקצה גבול היכולת. הציבור נדרש להתנהל לפי הכרעות שהוא לא מורשה לקחת בהן חלק, והוא אף מנוע מלהביע הסתייגות או לציין מורכבות בנוגע לשורה התחתונה שהוכתבה לו.
הליברליות החדשה דורשת שיח סובלני, אבל הסובלנות הזו מכוונת לצד אחד בלבד: הצד האנטי־שמרני. אתה צריך לכבד בחירה של אנשים לשנות את מינם או להגדיר אותו מחדש, אבל אסור לך בשום אופן לפתח שיח על המחיר של בחירה כזו בגיל צעיר. תשאלו את אביגיל שרייר (עוד כמה עמודים קדימה), מחברת הספר "נזק בלתי הפיך – כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות", שהשקתו נדדה השבוע מאולם לאולם בלחץ מפגינים סותמי פיות.
אבל זו רק הדרישה הקטנה של הפרוגרס, שבתנועת מלקחיים אכזרית ואירונית דורש שנקבל את אורחותיו ומבטל באחת את אורח חייו של האחר. הוא דואג לביטולו של מופע סליחות תל־אביבי משום שאין נשים על הבמה (ולמי אכפת שהמופע מותאם לקהל יעד מאוד מסוים), מסרב להציב מחיצה צדדית לטובת נשים שרוצות לרקוד באירוע סוף שנה באוניברסיטה, ומכניס בבוז את כל אורח החיים הנשי־דתי תחת קטגוריית "סיפורה של שפחה". הליברליות העכשווית לא מסתפקת בקבלת הבמה המרכזית במופעים, בשלטי החוצות ובשיח הציבורי. היא מבקשת שניישר קו עם המונחים שהיא הגדירה, כדי לזכות להיכנס למועדון הנאורים שלה. דווקא היא, שמדגישה את נזקי טיפולי ההמרה, מבקשת להמיר את דתנו ואמונתנו.
המנון המדינה, שנכתב זמן רב לפני הקמתה, ייחל שהעם היהודי יוכל להיות עם חופשי בארצו. הוא ביקש מדינה לעם נרדף על מוצאו ואמונתו, מדינה שבה להיות יהודי זו לא פרובוקציה, ואפילו אם הוא שומר תורה ומצוות. איש לא שיער אז שבתוך עשורים בודדים העולם המערבי יגדיר מחדש את המושג חופש, ויהיה מסוגל להכיל מתיחה רחבה של גבולות המיניות, אך לא שמץ מגדרי הצניעות.
המדינה הליברלית שהייתי רוצה לחיות בה ולגדל בה את ילדיי לא תתקיים ככזו לאורך זמן, אם תנאי הקבלה אליה יהיה הסכמה מלאה עם דעות מסוימות מאוד מצד אחד בלבד. להפך, קיומה הדמוקרטי תלוי ביכולתה לשאת כל בחירה מגזרית, בלי שום רצון לשנות את האחר או לחנך אותו מחדש. רק נקודת מוצא שמאפשרת חיים לכל אדם לפי אמונתו תבטיח קיום ליברלי באמת. המדינה האוטופית הזאת תתרכז במכנה המשותף של עולם התורה ועולם החול, ותפעל מתוך האינסטינקט האנושי הסולד ממיסיון לסוגיו. למכנה המשותף הזה, אגב, קוראים בחירה חופשית.
