בלי כל תכנון מוקדם, חלילה, הצליחו השבוע החרדים להפיק מפגן עוצמה מרטיט בעיתוי מופלא: אירוע הלווייתו של הרב גרשון אדלשטיין זכר צדיק לברכה. הרב חי מאה שנים וחודש, אריכות ימים נדירה אפילו בעידן של שיאי תוחלת חיים, אך הלך לעולמו בדיוק כאשר המחנה העצום שלו נזקק נואשות להפוגה מהמתקפות הקשות עליו ולמבצע בזק של שיפור תדמית.
כל הערוצים, העיתונים והאתרים, שעד יום שלישי בבוקר התמקדו בתיאור חובשי המגבעות כזוללי תקציב המדינה ועוכרי עתידה, אפילו "מוצצי דמים", הסיטו בצהריים את המצלמות והטלסקופים, ועברו לסקר בהתפעלות רבה את הצד המואר של הירח: בני־ברק המצטופפת סביב מיטתו של מנהיג סגפן שכמעט כל נכסיו היו תלמידיו; לא דירת פאר במרומי מגדל תל־אביבי, לא ארמון קטן במושב יוקרתי בשרון, בעיקר תלמידים, המון תלמידים, בכל הגילים, אשר משתוקקים ללכת בדרכו.
כמו בהלוויות ענק חרדיות קודמות שפקקו את גוש דן או ירושלים, מראה ההמון הנוהר להלוויה וסוגר בחירוף נפש על מבואות בית העלמין, צבא האדירים הממושמע הזה בתלבושתו האחידה, הותיר רושם כביר גם על חילונים גמורים, שאת הלוויות מורי דרכם שלהם נוהגים לראות בטלוויזיה בלבד. כמה גלויי ראש הטריחו עצמם פיזית להלוויות האחרונות בחלקת הסופרים בנהלל? האם הם נתקפו תחושת יתמות רוחנית ולא רק צער פרידה?
ד"ר אבישי בן־חיים העיר ברדיו שהחרדים הם המגזר היחיד בעולם אשר ממליך על עצמו את האינטלקטואלים הבכירים שלו. אכן. נשיא הטכניון אינו מכהן במקביל כראש מועצת גדולי החילונים וכלת פרס ישראל בתחום חקר הספרות מעולם לא הכריעה את גורל הקואליציה. לכל היותר הם חותמים על עצומות נגד קץ הדמוקרטיה. הרב אדלשטיין, לעומת זאת, פסק רק לאחרונה שחוק הגיוס יכול לחכות עד אחרי התקציב, ובכך הבטיח את שרידות שלטון הימין במושב הקיץ של הכנסת. מיד אחר כך, העידו תלמידיו, חזר לגמרא החביבה עליו כל כך ולשמש להם מופת של שקידה. אבישי בן־חיים הזכיר שלפי הרמב"ם זוהי התכלית היהודית, חזון אחרית הימים: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו”ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה ובחכמה ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (הלכות מלכים ומלחמות).
אך האם לפי הרב אדלשטיין ימות המשיח כבר הגיעו? ודאי שלא. הוא עדיין מתמהמה. המצב הביטחוני והכלכלי במדינת היהודים אינו מאפשר התפנות כללית מוחלטת ללימוד תורה וחוכמה. בקושי רב המדינה מסוגלת לאפשר לחרדים התפנות שכזאת, אך כידוע הם אינם מתרשמים במיוחד מהקושי הזה ואף כועסים על מי שבא אליהם בטענות בנדון. הרב אדלשטיין אומנם המליץ להם בחוכמתו להתנזר ממריבות עם העולם החיצון, ואפילו לגלות סובלנות רבה כלפי צאצאים היוצאים לתרבות רעה, אך הסתגרותו הכמעט מתמדת בדל"ת אמות של לימוד והלכה אותתה לצאן מרעיתו שכל מה שיהודי כשר צריך לדעת נמצא בגמרא בלבד.
בגיל עשרים היה הרב אדלשטיין הצעיר אחד מששת התלמידים הראשונים של ישיבת פוניבז'. עד שהלך השבוע לעולמו, כל ההוויה החרדית בארץ נעשתה בהדרגה לפוניבז' אחת גדולה. לכאורה ימות המשיח, למעשה שמורת טבע בלתי מוכרזת. לימודי הליבה והשירות בצבא נחשבים בה כגזרה חילונית, אף שהרמב"ם עצמו התייחס אליהם כאל ציווי דתי לכתחילה. היא משוכנעת שתוכל להמשיך כך תמיד: ישיבה של מטה המתנהלת כאילו הייתה ישיבה של מעלה, נטולת דאגות ארציות, מעבר לזמן ולמקום, עד שיבוא אליהו ועד בכלל. אחד מיורשיו של הרב אדלשטיין יזדקק להרבה אומץ כדי להעמיד אותה יום אחד על טעותה.
