ביום ראשון השבוע הוזמנתי לפאנל קטן במכללה שבה למדתי. זו מכללה חמודה שעד היום אני זוכר לה חסד נעורים, והחוג לספרות שבה הוא קטן אף יותר וחמוד אף יותר. כך ישבנו כמה מבוגרי החוג ושוחחנו על ספרים. האוויר היה נעים, בכניסה עמדו קצת פירות ומאפים, ואחד מראשי המכללה בא להעניק איזו מלגה. ובדבריו, כשבא להעניק מלגה, הוא דיבר על בינה מלאכותית.
הוא דיבר על איך מורים צריכים להיות מודעים לכלי החדש הזה ולהשתמש בו בתבונה. לפניו או אחריו עלתה מישהי מהספרייה ודיברה על תחרות יצירת דימויים בעקבות יצירות ספרות, גם מטעם המכללה. ובעצם באנו לפאנל ספרותי אבל התחושה הכללית שלי הייתה שהצוות עוסק הרבה דווקא בשאלה של בינה מלאכותית, אלא שלמרבה הצער אין חוג לבינה מלאכותית במכללה הזו להוראה.
במקרה, או שלא במקרה, מצאתי את עצמי מתחיל השבוע סדרה חדשה שקוראים לה מיסיס דיוויס. זו סדרה חמודה מאוד (אפשר לראות אותה ב'יס'), שעוסקת בנזירה שנלחמת בבינה מלאכותית שהשתלטה, בצורה כזו או אחרת, על העולם. אנשים מסתובבים עם אזניות והיא אומרת להם מה לעשות כדי לזכות בפרסים (מדומיינים) וכן על זו הדרך. זו סדרת מד"ב קצת שטותניקית, אז ההמלצה שלי היא בעיקר לאנשים שאוהבים דברים כאלה כמוני, אבל לא זה הנושא.
אחד הדברים שקופצים לעין במיסיס דיוויס – בניגוד, נניח, למראה שחורה – זה שהיא קלילה. אבל לא רק הטון של הסדרה הוא קליל, גם הבינה המלאכותית עצמה היא קלילה. הצורה בה היא השתלטה על העולם היא קלילה. סוג של קלילות שלא קשור דווקא לדרמה, אלא לזה שאנחנו נוטים לשים את מבטחינו בדברים קלילים. אנחנו נילחם עד חורמה במי שמפחיד אותנו, אבל נשתעבד למה שנראה לנו נחמד או משעשע, גם אם השעבוד קשה הרבה יותר מכל מה שמפחיד אותנו.
במובנים רבים, מיסיס דיוויס היא לא רק בינה מלאכותית, היא דומה דווקא לרשתות חברתיות. היא מתגמלת בצורה שרשתות מתגמלות, היא מפעילה בצורה רגשית כמו שרשתות מפעילות, וגם אם יש לה איזו מטרה משלה, היא לא מאיימת או מרושעת, כמו לא מעט בינות מלאכותיות שכבר הופיעו – היא דומה מאוד לדברים שאנחנו כבר בתוכם ולא שמים אליהם לב.
בהקשר הזה, מעניין היה להסתכל על נושאי השיחה בפאנל ההוא. כשלמדתי במכללה בדיוק הייתה ההתפוצצות של הרשתות החברתיות – פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם בדיוק נרכשה. הכל היה חדש, מעורר תקווה ויראה – בדיוק כמו הבינה המלאכותית – אבל צוות המכללה לא התייחס לזה בכלל. איש לא דיבר על רשתות חברתיות אז. לא על הסכנות, לא על היתרונות. אף מרצה לא הוציא מפיו את המשפט 'מורים צריכים להיות ברשתות חברתיות ולהשתמש בהם בתבונה במהלך ההוראה'.
לא דיברנו על זה, אבל ברור שהרשתות החברתיות השפיעו על ההוראה. הן השפיעו על הקשב של התלמידים, גם על זמן הקשב (שהתקצר משמעותית) וגם על הסחות הדעת עצמן. הן השפיעו על הצורה בה בני נוער ומבוגרים מתקשרים זה עם זה, צורכים ידע או תרבות, משווים את האחד לשני וכן הלאה. יש מורים שמלמדים אנגלית בטיקטוק, ברילסים באינסטגרם, שמשתפים על מאחורי הקלעים ועל הכנות השיעורים – זה השפיע, אבל לא דיברו על זה, ואם דיברו, זה היה מתוך פחד. 'איך מתמודדים עם' ולא 'איך משתמשים ב'.
זו לא ביקורת. אם הייתי מרצה אז, אני לא יודע אם הייתי מתייחס לעליית הרשתות החברתיות (מי יכול היה לדעת?), אבל אני חושב שכמו הרבה דברים אחרים, הבאזז כאן מוגזם. בכנות, הדיבור על הבינה המלאכותית הזו עולה לי כבר על כל העצבים, ואני כותב את זה כמישהו שמשתמש בה על בסיס יום יומי. זה מעצבן לא בגלל המהפכה הטכנולוגית, אלא בגלל הדבר שעושים ממנה. כלומר, בגלל הבאזז הזה, התחושה שהנה הנה עומד לקרות משהו גדול שאנחנו לא רואים אותו, אבל הוא יהיה גדול, ולכן נדבר עליו. והנה בינה מלאכותית עושה תמונות. ועכשיו היא עושה עוד תמונות. והנה היא מוסיפה אובייקטים. והנה היא מרחיבה קאברים של אלבומים. והנה שאלתי את הצ'אט על משהו והוא ענה, זה מה שהוא ענה, וכל כך קל ליצור בה תוכן אז ניצור עוד ועוד תוכן שאף אחד לא יצרוך. ועכשיו נעצור כולנו ונדבר על זה.
מה שאני רוצה להגיד הוא שאנחנו לא בשלב בו אנחנו מדברים על בינה מלאכותית. אנחנו עוד בשלב שבו אנחנו אומרים 'צריך לדבר על בינה מלאכותית'. אנחנו לא אומרים איך להשתמש בזה בהוראה, אלא אומרים שצריך ללמוד ולחשוב איך להשתמש בזה בהוראה. במילים אחרות, אנחנו לא מדברים על הדבר עצמו, אלא על השיח שסביבו. רק שקיומו של השיח הזה קצת שקוף לנו, כי הוא מתחולל ברשתות החברתיות. ואולי הדבר שצריך לעשות הוא לא לדבר על הדברים האלה, על בני האדם. לא על הרשתות החברתיות, אלא על התלמידים ברשתות. לא על הבינה המלאכותית, אלא על התלמידים שעומדים מול או עובדים עם הבינה המלאכותית. לא על התוצרים, אלא על מי שיצרוך אותם. בסוף, התלמידים הם תכליתה של ההוראה, ואולי זה לא רק התלמידים אלא כל האדם.
