כשהתכתבתי עם הרב י"צ רימון בדקות שבהן דבר המפגש האקראי שלו בטיסה עם נועה קירל התפרסם בכל רשת תקשורת אפשרית, הרב נשמע מופתע לחלוטין, אולי אפילו מתוסכל. "הלוואי שכל הספרים שאני כותב היו תופסים תאוצה כמו התמונה האקראית הזאת". אבל אני הקטן לא כל כך הסכמתי. הרגע שבו הרב רימון שואל בתמימות את נועה קירל, בשובה מהאירוויזיון, מי זאת "נועה" שמניפים שלטים לכבודה, והיא מתחילה לספר לו שסבא שלה היה רב והיא עצמה אמרה בבוקר את ברכות השחר והתנתקה מהנייד לאורך השבת, הוא לא רגע קטן ואקראי, אלא רגע שמעורר הרבה מחשבות על הקשר בין דתיים לחילונים, בין רבנים ליוצרים, בין תורה לתרבות.
לפני שנים רבות ישבתי, כצופה, בכינוס של כמה עשרות רבנים חשובים שדנו במשבר ההנהגה של הציונות הדתית (לא תאמינו כמה זמן המשבר הזה איתנו). ורב אחד ציטט בלהט את דברי הגמרא בכתוּבות שאומרת שתלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו נמצא בבעיה. כי זה סימן שהוא לא מוכיח אותם מספיק, שהוא לא נאמן מספיק לאמת שלו. ואז אחד הרבנים המבוגרים, שישב קצת בצד ולא גילה עניין רב במתרחש, אמר פתאום מילה אחת: "לפעמים". הרב דיבר כאילו לעצמו, אבל קולו נשמע בכל החדר. וכשכולם השתתקו בן רגע והפנו אליו מבטים שואלים הוא הסביר: הרב קוק כותב שלפעמים זה כי הוא לא מוכיח אותם מספיק, אבל לפעמים זה דווקא ממש בסדר שהם מחבבים אותו.
הימים היו ימים חסרי מאגרים מקוונים, בקושי את הדפוס המציאו, וגם יראת כבוד מרבנים הייתה לנו אז, כך שלא כל כך העזתי לגשת ולשאול אותו. אבל בסוף הצלחתי לאתר את הפסקה שהתכוון אליה, פסקה יפהפייה בעין אי"ה שמלווה אותי מאז. ההקשר שלה הוא דברי האמורא אביי, שאומר שצריך להגיד שלום לאנשים ברחוב ובאופן כללי לדבר בנחת ובעדינות כדי להיות "אהוב למעלה ונחמד למטה". בסך הכול זהו רעיון ידוע ומוכר, שאדם צריך להיות נוח לשמיים ונוח לבריות. אבל הרב קוק שואל, כמו שהוא תמיד אוהב לשאול, מה בעצם ההבדל בין התואר "אהוב" שמתייחס כלפי מעלה, לבין התואר "נחמד" שנדרש כלפי מטה? והוא עונה שלהיות אהוב ואהוד למטה, בעיני הבריות, זה לא בהכרח דבר טוב. כי לפעמים (וכאן הוא מוסיף את המילה המהפכנית "לפעמים") זה דווקא מורה על טשטוש ערכים, ועל חוסר יכולת לומר דברים כואבים ונוקבים. דברים שמקשים על אנשים לאהוב אותך.
אבל נחמד זה משהו אחר. נחמד זה לא "אהוד". "נחמד" מגיע מן השורש "חמד", ופירושו דבר שמתאווים אליו. נחמד זה מישהו שאני מסתכל עליו ואומר: ואללה, אני לא נמצא במקום הזה, אבל אני מעריך את הכנות שלו, את היושרה שלו, את האור שקורן מהפנים שלו. ובעולם אחר לא היה אכפת לי להיות כמוהו, או שהילדים שלי יהיו. הדמות שלו לא מרתיעה אותי, צורת הדיבור שלו לא מעוררת בי סלידה. אביי אומר שתלמיד חכם לא יכול להיות אחראי לכך שיאהבו אותו. לא אם הוא רוצה לייצג את דבר ה' בכנות, כמיטב הבנתו. אבל להיות נחמד? להיות נחמד זה באחריותנו.
במפגש של שומרי מצוות עם מרחבים שאינם כאלו יש נטייה להתאמץ מאוד להיות "אהובים". לשדר תחושה של ישיבה משותפת סביב אותה מדורת שבט, עם אותם רפרנסים מהתרבות הפופולרית, גם אם יש בהם ייצוג יתר לספרי הארי פוטר ולסרטי דיסני. זה לא בהכרח דבר רע. לפעמים זה יכול אפילו לעשות די הרבה טוב. אבל הרב רימון, בתמונה אחת קטנה, הזכיר לנו שיש מסלול נוסף, שאפשר לעורר תחושות חזקות של קשר וחיבור גם בלי לעבור דרך מקומות שקצת פחות מתאימים, שמה שיש לנו לתת לחברה הישראלית קשור יותר לחלק שמעורר את הדיבור על שמירת שבת ועל ברכות השחר ופחות לשאלה אם נשלוט בתוצאות האירוויזיון האחרון. ושתמיד, בכל מצב, חשוב להיות נחמד.
