החלטת ועדת השחרורים בכלא מעשיהו, שקבעה שלא תדון בבקשת השחרור המוקדם של המחבל וליד דקה וכי תעביר את הבקשה לוועדת השחרורים המיוחדת, לוותה בנימוק משפטי יבש, כמעט טכני. יושבת ראש הועדה, השופטת בדימוס דניאלה שריזלי, ניתחה בדקדקנות את לשון החוק, והגיעה למסקנה שאסיר עולם נותר בגדר "אסיר עולם" כל עוד הוא אסיר – גם אם התקופה שנקצבה למאסר העולם הסתיימה וכעת הוא מרצה עונש מאסר נוסף על עבירה אחרת. ממילא, הסמכות לדון בעניינו של מי שהורשע בטרור והוא אסיר עולם נתונה לוועדה המיוחדת, ולא לוועדה בראשותה של שריזלי.
כלומר, ייתכן שגם לולא המאבק הציבורי נגד שחרורו של דקה, שהיה מעורב בחטיפתו וברציחת של החייל משה תמם לפני קרוב לארבעים שנה, הייתה הוועדה מקבלת החלטה דומה. אך סביר יותר להניח שלמאבקם של בני המשפחה, ובראשם האחיינית אורטל תמם, הייתה השפעה רבה על החלטת הוועדה שלא להחליט.
הרי גם שופטים הם בני אדם, ומשפט איננו מתמטיקה. לא פעם – והמקרה הנוכחי הוא דוגמה קלאסית לכך – מערכת הכללים המשפטית היבשה מכילה יותר מאשר פרשנות אפשרית אחת. השופט שבפניו מובא המקרה נדרש לבחור מבין האפשרויות הפרשניות הקיימות את זו שנראית לו ביותר. בבחירת השופט יש שיקולים מודעים, אך מאחר שאנו בני אנוש – כולנו מושפעים גם משיקולים לא מודעים. אפילו אם נניח שברובד המודע עניינו את השופטת בהכרעתה השאלות המשפטיות הטהורות, המאבק הציבורי לכל הפחות הביא לתת־המודע שלה את העובדה שלא מדובר במקרה רגיל.
לא פעם אנו נוטים להמעיט בחשיבותם של מאבקים ציבוריים. הקושי לעצור את השגרה ולהקדיש זמן לנושא שאינו על סדר היום הפרטי שלנו מביא אותנו להמעיט ביעילותם של מאבקים כאלה. "על מי זה בכלל משפיע", אנחנו שואלים את עצמנו, "האם בכלל יש בכך טעם?". אולם המקרה של המחבל הרוצח וליד דקה, ומאבקם הנמרץ של בני משפחת תמם – שלפחות בשלב זה נשא פרי – מוכיח לנו את ההפך. למאבקים ציבוריים חברתיים יש משמעות רבה, וכל רגע וטיפת אנרגיה שאנחנו בוחרים להשקיע בהם לא מתבזבזים לחינם.
