לוין כועס על ביבי במקום על עצמו

כשיריב לוין התפוצץ על דוכן הכנסת, הטקסט שלו התכתש עם סער וגנץ שישבו ביציע, אבל הזעם הלא כבוש היה על בנימין נתניהו. למה לכם מותר לחוקק ולנו לא? שאג שר המשפטים, רועד מכעס, לעבר האופוזיציה שהציגה את הצעת חוק השוויון. מקור תסכולו הוא ראש הממשלה שבולם כל חקיקה קואליציונית בענייני משטר ומשפט.

לוין כבר לא מתאמץ להסתיר את מפח הנפש: הוא הגיע לתפקיד חייו, בקואליציה הומוגנית וחזקה, אבל דווקא אז נחשפת חולשתו. לדחיית החקיקה במושב הקודם הוא הסכים בחירוק שיניים רק אחרי שהבין שהמשק שובת, הרחובות בוערים, וספק אם יהיה לו רוב במליאה. כשהכנסת חזרה מפגרה, נתניהו הסביר לו שתקציב תחילה. עבר תקציב וכלה חצי מושב הקיץ, והוא טרם נושע.

מקום קבורתה של רפורמת הדגל, שהושקה בביטחון עצמי מופרז לפני חמישה חודשים, הוא בבית הנשיא בירושלים, המקום שהצדדים באים לדבר בו ללא הגבלת זמן. הנשיא הבהיר השבוע שוב שאין לו דדליין, אולי כי התהליך הוא בעצם גם היעד. נשיא המדינה, האופוזיציה וראש הממשלה חולקים אינטרס משותף: כל עוד מדברים לא מחוקקים. התדרוכים על מסמך עקרונות משותף שיוצג בקרוב לציבור לא מעידים על פריצת דרך, אלא על ניסיון להארכה מלאכותית של השיחות עד החורף.

לוין איבד את הסבלנות למילים. הוא רוצה הכרעה. זה גם מה שארגוני המחאה בצד השני מייחלים לו.

רגע המבחן יגיע בעוד שבועיים בבחירת נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. ההסכמה שהושגה, כדי למנוע את פיצוץ השיחות, היא על הצגת מועמד יחיד של הקואליציה, כך שייצוג האופוזיציה יישמר גם הפעם. לפיד וגנץ, אחרי קטטה פומבית, יתכנסו כנראה למועמדת מוסכמת. אלא שאחרי ההבנות יש עוד החלטה שתלויה בלעדית בשיקול דעתו של לוין: האם הוועדה תכונס בכלל?

לוין זקוק לניצחון כלשהו. חקיקה עם או בלי הסכמה על צמצום הסבירות ומעמד היועמ"שים תאפשר לו הישג סמלי במושב הקיץ, אבל הוא סימן לעצמו עוד יעד: מינוי שני שופטים שמרנים לבית המשפט העליון. אם הנשיאה חיות לא תסכים על מינוי שני שופטים כלבבו הוא מאיים שלא יכנס את הוועדה, וייקח כבני ערובה גם את שמונים התקנים הממתינים לאיוש בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום שקורסים תחת העומס. והנה הגרעין: אם מקלפים את שכבות הרפורמה, בכל דיוני הפשרה, מינוי שני שופטים הוא הדרישה החוזרת ונשנית של לוין, לצד מינוי נשיא העליון, עניין שלא דורש חקיקה אלא פשוט התעלמות מנוהג הסיניוריטי, אם כי לוין כבר מבין שזה לא יקרה. זו גם הגרסה המרוככת שהציג ברפורמה: הקואליציה תוכל למנות שני שופטים בעצמה, ועל השאר תידרש הסכמה של האופוזיציה או של נציגי העליון.

לוין היה יכול להשיג את המטרה הזאת בעבודה שקטה ובמיומנות פוליטית. "לא יהיו מינויים בשיטת איילת שקד", הוא צוטט השבוע בשיחות סגורות, וחבל. אחרי חמישה חודשי היבריס ונוקשות, שר המשפטים היה יכול ללמוד משהו ממי שדווקא רשמה כמה הצלחות בתחום. ההישג של שקד היה מט בשני מהלכים: תחילה בחירת נציג אופוזיציה מימין בוועדה למינוי שופטים, ואחר כך הברית עם יו"ר לשכת עורכי הדין. הדיל איתם והווטו ההדדי אפשרו לה לראשונה לכופף את שופטי העליון, ולמנות את אלכס שטיין, דוד מינץ, יוסף אלרון ויעל וילנר. גם לוין, שהגדרתו לשופט שמרן מצומצמת במיוחד, יכיר לפחות ביתרונם של שלושת הראשונים. שקד השאירה אחריה בית משפט שאינו מאוזן עדיין, אבל כזה שהתחיל לשנות את פניו. את המהפכה הזאת היא הצליחה להניע גם בלי להסתכסך עם המערכת, ויעידו הדמעות שלה בהספד על מרים נאור. זה לא היה רגע של חולשה אלא של אנושיות וענייניות. היא רצתה מאוד לנצח על בג״ץ, לא לנצח את בג״ץ, ודאי לא להשמיד אותו. לכן ידעה גם להתמקח עם הנשיאה סביב שולחן הוועדה, אבל גם להיות חברה קרובה שלה בשעות הפנאי.

מלבד מינויי שקד, במחנה השמרני אפשר למנות גם את נעם סולברג שמונה עוד בימי יעקב נאמן (ואם הסניוריטי יישמר, יהיה נשיא העליון בין 2028 ל־2032), ואת גילה כנפי־שטייניץ, שמונתה כשסער עמד בראש הוועדה (רוטמן, אגב, הצביע נגד השופטת המרוקאית הראשונה בעליון. לתשומת לב המפגינים בגלביות מול ביתו של אהרן ברק). גם יחיאל כשר אינו אקטיביסט. הרוב השמרני במרחק נגיעה, אפשר להשיג אותו גם בדרך הטבע. גם ללא רפורמה, זה היה יכול להיות מושב משפטי מזהיר לימין, שבסופו שני מינויים שמרניים לעליון. הרוב הקואליציוני המוצק, והעובדה שיש כנף ימנית לא מבוטלת באופוזיציה, היו מאפשרים בחירת נציג מימין, כמו זאב אלקין או מתן כהנא. באקלים הפוליטי העכשווי איש מנציגי האופוזיציה לא יעזו לכרות דיל כזה עם הממשלה, שממילא לא חתרה אליו.

כך גם בלשכת עורכי הדין, שתבחר את ראשה בעוד עשרים יום. המועמד המוביל בינתיים, עו"ד עמית בכר, הוא ממובילי "מחאת הגלימות" ומפגין קבוע בקפלן. לוין נחוש לסלק את נציגי הלשכה מהוועדה לבחירת שופטים, אבל עד שיוגשם החזון, איש בקואליציה לא טורח להשפיע על הבחירות המתנהלות כעת. אפי נוה, בן בריתה של שקד, מתמודד שוב, ואין שותף נוח ממנו לשינויי עומק במערכת. אם מטעמי מוסר ומצפון נוה לא יאה בעיני לוין, מדוע לא לנסות לקדם סיעה ימנית אחרת שתכבוש את הלשכה ותהיה שותפה למינויים שמרניים בוועדה?

והדובדבן: בעוד שלשה חודשים, אחד משלושת נציגי שופטי העליון (שבדרך כלל מצביעים כאיש אחד) יהיה נעם סולברג. מי פילל שאפילו אחד מנציגי השופטים יהיה מהמחנה השמרני, כך שיחד עם שני נציגי הממשלה, שני נציגי הכנסת, ושני נציגי לשכת עורכי הדין יתאפשר לגבש רוב תיאורטי של שבעה שמרנים בוועדה, והכול במסגרת כללי המשחק הקיימים?

נכון, בהתחשב בנציג האופוזיציה ובנציג השופטים, ובכך שלקואליציה אין שליטה אבסולוטית, אלו יהיו מינויים ממורכזים יחסית. אבל עדיין ימונו דמויות שמרניות מובהקות, גם אם לא מקצה המחנה. ושומו שמיים, אולי גם ענייניים ולא מתריסים.

ואולי זה לב העניין: בכל מה שקשור למערכת המשפט, לוין הוא עקשן טהרן ולא פוליטיקאי מעשי. הכול נצבע בעיניו בשחור לבן, עד כדי הטענה שהשמיע פעם, שבעליון אין היום שופט שמרן אחד. מבחינתו זה הכול או לא כלום. מרוב להיטותו להחליף את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הוא מוותר על היכולת הלא מבוטלת שלו להשפיע על התוצאות בהרכב הנוכחי.

אין ספק בכנותו האידאולוגית. הנושא בוער בנפשו, והוא היה מהראשונים לדבר עליו, אבל גם לסגנון ולאישיות יש משמעות. הנוקשות שמקשה עליו להשיג את הדילים הפוליטיים של שקד, אולי אפילו לסלוד מהם, הובילה אותו לחקיקה דורסנית, מוגזמת אפילו לפי שיטתו שלו: הרפורמה שהציג הייתה מופרזת ונטולת בלמים. טיוטת הרפורמה בוועדה לבחירת שופטים הייתה יכולה להביא, לפי לוין עצמו, לכך ש"קואליציה מסוימת תביא למצב שכל שלוש הרשויות יהפכו לרשות אחת… דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית". גם אם זו הצעת פתיחה למשא ומתן, לא חכם מהותית וטקטית להתחיל בהצעה ש"לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית", ורק אז להתפשר.

גם בשאר הסעיפים הוצגו ניסוחי קצה. לוין משוכנע שבלי הטיפול בהלם, האופוזיציה לא הייתה מגיעה למשא ומתן, ושכל הצעה הייתה נתקלת במחאה נרחבת, אבל דווקא דעיכת המחאה אחרי בלימת החקיקה מעידה שהמסה שיצאה לרחובות לא זורמת עם הסיסמה "הפגנה, לא חשוב על מה". אולי עדיין אפשר למצוא נתיבות לליבה.

במשך השנים לוין עקץ את שקד וזלזל בהישגיה. פוליטית, דרכו גברה. הוא קיבל את ההזדמנות, ניסה, והניסוי נכשל. הדלקה שפרצה חרגה מגבולות המעבדה המשפטית שלו. הוא יכול לממש את איומיו ולהתפטר, או שהוא יכול פשוט לעשות קצת איילת שקד.