החלטת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה לא להיכנס להליך גישור פלילי בתיקי נתניהו, למרות הפצרות השופטים, היא מעשה אומלל. את מחיר השגיאה הקשה ישלמו אזרחי ישראל, שכבר עכשיו משלמים מחיר כבד בגלל עצם ניהול התיקים הללו. בהרב־מיארה טענה אומנם שהיא מוכנה למגעים ישירים על עסקת טיעון מול סנגורי הנאשמים, אולם ללא הליך גישור בפני שופט – הסיכוי להגעה להסדר שיסיים את סאגת משפט נתניהו הוא אפסי.
לא לחינם זוכה הגישור לקרדיט רב כל כך בעולמות העסקים והמשפט. לכאורה, אם כל העניין הוא הגעה לפשרה, עדיף משא ומתן ישיר בין הצדדים הניצים על פני כניסתו של גורם נוסף ועצמאי לתוך המשוואה.
אבל גם התיאוריה וגם הניסיון מלמדים שלא כך הוא: לא כל תהליך גישור מסתיים בהסכם פשרה המקובל על כל הצדדים, אך מגשר מוכשר ומנוסה מסוגל להביא צדדים שמעוניינים בהסכמה לידי הסדר, גם אם ברגע הראשון הפערים נראים עצומים. איך זה קורה? ההסברים מגוונים, אולם משותפת לכולם התובנה המעשית ש"אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים". הצדדים לסכסוך רואים עצים, אך המגשר רואה את היער כולו. הוא מסוגל לפלס דרך שתוציא את כולם מן הסבך, במינימום נזק ומקסימום רווח.
בתיק הנוכחי הצורך בגישור דרמטי, לנוכח היקפו ומורכבותו. הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הרבות שנויות במחלוקת בין הנאשמים הרבים בפרשיות הרבות והשונות. הסיכוי שהצדדים יצליחו למצוא נתיב בתסבוכת לבדם הוא קלוש, משום שהפערים עצומים.
לכאורה, אפשר להניח למשפט להימשך כסדרו. עוד ועוד עדים יעלו על הדוכן באולם 315, והעולם ימשיך לנהוג כמנהגו. אולם הנזק שהמשפט הזה גורם לפוליטיקה ולכלכלה בישראל דרמטי. בכל יום שהוא נמשך הנזק רק מתרחב והולך, ומתפשט לאחרונה גם למרחב הביטחוני והכלכלי. חצי עם מתהלך בתחושה שבראש המדינה עומד נוכל, חצי עם משוכנע שמנהיגו הוא קדוש מעונה. זו מציאות אסונית.
התקווה ששמיעת המשפט עד סופו תוציא את האמת לאור עלולה להתבדות. גם לאחר שמיעת כל עדי התביעה וההגנה, ולאחר שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון יאמרו את דברם, ספק אם הציבור הרחב ישתכנע – ובינתיים הקיטוב והשסע יעמיקו. את סאגת משפט נתניהו צריך לסיים מוקדם ככל האפשר. חבל שהיועצת המשפטית לממשלה אינה מוכנה לעשות את הצעד הבסיסי הנדרש לשם כך.
