כשחזיתי השבוע בערבוביית בני ה־15, נערי ישיבה קטנה ונערות בית יעקב, שחירפו נפשם להידחק אל הרכבת שתובילם מירושלים אל עבר הלווייתו של הרב אדלשטיין בבני־ברק מתוך דחיפות שכמו מבטלת את המרחק הדורי והתודעתי העצום ששרר בין עולמו בן המאה ובין עולמם אפוף הניידים הכשרים (והכשרים לכאורה), עלתה בדעתי מחשבה שמלווה אותי זה זמן: מוטת כנפיו של חיי האדם היחיד אינה מסתכמת בתאריך לידה ובתאריך פטירה, אלא נמתחת משנת לידתו של האדם המבוגר ביותר שזכה להכיר מקרוב ועד לשנת לכתו של הצעיר ביותר בקרב אהוביו.
כך, למשל, 28 שנות חיי הקצרות מכילות בהן משהו מהותי מתקופת חייו של סבי שמואל ז"ל, שראשיתה ב־1919 בעיירה הפולנית שהיהודים קראו לה אושפיצין והגרמנים אושוויץ. ומה שיפה לחיי היחיד הלא יש לו נגיעה גם לחיי היחידים הרבים, לטבעה של החברה. רוצה לומר, המרחב התודעתי של החיים הציבוריים מגיע עד היכן שמגעת תודעתו של זקן המעורבים בחיים הללו, ובחיי הציבור הישראלי היה זה, במובהק, הרב אדלשטיין.
הרב אדלשטיין היה שריד אחרון מובהק בהנהגה (והרי הוא בן השנתון של שמעון פרס המנוח) לדור יהודי שהכיר את המאה ה־20 משני קצותיה. זהו דור שיצא לחלל אוויר שעמד בו עדיין ריח אבק השרפה של מלחמת העולם הראשונה, דור שידע את הימים טרם מלחמת העולם השנייה, שפגשה בו כשהחל כבר לעמוד על דעתו הבוגרת. הדור הזה הביט מתוך בשלות במעשה לידתה של המדינה היהודית, והכיר את המתח העצום בחדר הלידה שלה ואת תחושת החיפזון של הרופאים.
ועתה, הביטו ברשימת השמות שהופרחו באולפנים באשר ליורש אפשרי לתארים שיוחסו לרב אדלשטיין (וכמה משונה העיסוק ברשימות הללו, שמזכיר יותר מכל דיונים במעברים אפשריים של שחקני אן־בי־איי ברשתות הספורט האמריקניות): יש בה שינוי בולט, מספרי – הספרה שתיים מתחלפת בספרה שלוש, שנות העשרים מתחלפות בשנות השלושים. בחמש השנים שחלפו מפטירתו של הרב שטיינמן נעשתה ההנהגה החרדית צעירה בשני עשורים כמעט. המנהיג הליטאי הבא יהיה מי שבפרוץ המלחמה הנוראה ההיא לא היה אלא ילד, ומדינת ישראל היא מציאות חייו הבוגרים ואין בלתה. במידה רבה, זו פרידה מן המאה ה־20.
הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר, שהשבוע מלאו 245 שנים ללכתו מעולמנו, כתב שההיסטוריה היא "דיוקן הפשעים, השיגיונות והאסונות" האנושיים, ופרופ' ליבוביץ היה מוסיף: "והמאבק בכל הללו!". אם לקבל את התיאור הזה, אזי המאה ה־20, על מלחמותיה ומהפכותיה, ובמיוחד מחציתה הראשונה, הייתה במובנים רבים תמצית ההיסטוריה. שמעון פרס, הרב אדלשטיין ובן שנתון נוסף שלהם שעודו עמנו, הנרי קיסינג'ר, היו שם, ובמו עיניהם ראו את האנושיות בחורבנה ובניסיונה לקום ממנו. חסרונם לתרבות האנושית, כלומר ליכולתו של האדם לגייס פרספקטיבה רחבה באמת על חייו ועל טבעם, יורגש בעליל. אלו מילים שנכתבו בצער גדול של אובדן.
אבל יש כאן גם הזדמנות שכרוכה בכורח המציאות הזה, כלומר בפרידה מנציגי מחציתה הראשונה של המאה שעברה. הדור ההוא הבין שמדינת ישראל, באופן הקמתה, היא מקלט מפני מוראות ההיסטוריה, מפני כל אותם פשעים ושיגיונות ואסונות. גם אם חלקם לא חלמו להקימה דווקא כך, גם אם חלקם האחר כלל לא שאף לתקומתה, כולם ראו מספיק כדי להבין שאין מנוס. זו הייתה התאחדות של מרבית הכוחות היהודיים לידי הכרה שאם ייתכן מפלט כלשהו, זהו מפלטנו.
ובהקימך מקלט אתה נוהג אחרת מבהקימך בית: אתה מוכן לפשרות שלא העלית בדעתך קודם לכן, אתה מודה על מה שחשבת שתקלל לעד, אתה מבכר פתרון זמני ונוח על פני פתרון קבע שמקנן בך החשש שאינו בהישג יד. אפשר לכלול תחת הרוח הזאת מאורעות רבים שלכל אחד מהם נסיבות משלו, אך הם מייצגים תודעת חיפזון יהודית נושנה, כמו הפיכת המועצה המכוננת לכנסת ישראל הראשונה, או הפטור משירות צבאי לבני הישיבות באיבה של מלחמת העצמאות. הרב אדלשטיין עצמו נמנע באופן בולט מעיסוק בשאלת הציונות, ואף על פי כן דבק בהיותו ראש ישיבת פוניבז' במנהג (שמשתמר עד היום) של הנפת דגל ישראל על גג הישיבה בבוקר יום העצמאות, הגם שאמר תחנון בו ביום. תחנון והודיה משמשים בערבוביה, התנגדות והשלמה בכפיפה אחת.
לא לשווא עולות עתה, בחסות הרפורמה או ההפיכה הגוססת, כל השאלות באשר לאופייה של המדינה. במקלט אתה שם מבטחך בעובי הקירות. בבית, לעומת זאת, אתה שם את ליבך למה שמעטר את הקירות הללו ולמה שניצב ביניהם. הפרידה מהרב אדלשטיין ודורו יכולה וצריכה לשמש נקודת מעבר מאדי תודעת המאה ה־20 לתודעת המאה ה־21. מן המקלט אל הבית. וכשגרים יחד בבית, כמו בכל המשפחות, לעד יגיע הרגע שבו מוכרחים להתכנס בסלון ולדבר גלויות.
