תורת ההדתה קובעת שכל מה שמעלה ניחוח של מסורת יהודית – יש להוקיע אותו, למרוד בו, להזהיר מפניו ולצאת נגדו בנחרצות. הקנאים של דת האנטי־דתיים לא מפספסים הזדמנות לצאת מכליהם. מכל מודעה שנוגעת לאירועים בעלי קשר לדת או למסורת הם מצליחים להעלות סברה, לדרוש כתרי אותיות, ללמוד קל וחומר, גזרה שווה, ופרט וכלל ופרט.
כי אין מידה שאירוע תרבות דתי נקי ממנה. פעם זו הפרדה מגדרית, פעם סמל דתי, פעם מסורת יהודית. החילונים הקיצוניים, אלה שמזמן יצאו מהמחנה החילוני המצוי, יהיו שם להפגין כעסים. הם חרדים למרחב הציבורי החילוני עד כדי איבוד כל קשר להווי היהודי של המדינה. המרד שלהם הוא לא באמת בהדתה או בדתיים, אלא במסורתיות.
היא זו שמבהילה אותם. היא זו שמוציאה מהם קריאות חסרות פרופורציה על אובדן החירות, היא זו שמוציאה אותם מדעתם גם כשמדובר בסך הכול במנהג בית אבא – האבא היהודי, כמובן. הדתי הרי ימשיך ויקפיד על אמונתו עם או בלי חקיקה, עם או בלי תקנות עיר, עם או בלי מודרנה. הוא יאכל כשר ויסגור את העסק שלו בשבת. הוא יצום ביום כיפור ובימי האבל על חורבן בית המקדש, לא משנה מה יאמרו הרשויות. היהדות ספגה מהלומות קשות יותר מבית ומחוץ, היא תתמודד גם עם ההאשמות בהדתה. אנחנו, הדתיים, אולי היינו שמחים שהמרחב הציבורי יהיה שמרן יותר, יהודי יותר, אבל לא מדובר באיום קיומי על הדת אלא בצביון. במשהו שיזכיר לכולם שבכל זאת מדובר במדינת היהודים, ולא במדינת כל אזרחיה.
התנועה האנטי־דתית־יהודית לא רוצה גם את זה. היא מבקשת אזור נקי מסממני יהדות, לאו דווקא מסממני דת. היא נחרדת מחנוכייה במרחב הציבורי, אבל אין לה בעיה עם מגישי חדשות שמשיקים כוסית יין לכבוד השנה החדשה. הנוצרית, כמובן. היא מבועתת מאמירת "ברוך השם" בשידור חי, אבל חיה בשלום של אמיצים עם עצי אשוח פורחים בחלונות הראווה ובלב התחנה המרכזית של תל־אביב. דת זה אחלה, בתנאי שזו לא הדת היהודית.
החרדים החילונים לא מסתפקים בוויכוחים ענייניים, אלא מזהירים במלוא גרון מפני מדינת הלכה ואסון דמוגרפי של ריבוי חובשי כיפה לגווניה. הם עוד לא חוסמים כבישים, אבל תנו להם עשרים־שלושים שנה והם יעמדו בטור מכוניות ארוך במרכזה של עיר בעיצומו של יום כיפור. כי בדת כמו בדת, חייבים להילחם עד הסוף על האמת הבלתי מתפשרת שלך.
הקנאים החילונים, למרבה הצער, לא יודעים כבר להבחין בין סממני דת לסממני לאומיות. ביהדות, הגבול הדק הזה חמקמק. זה היופי בדת הפצועה והגאה שלנו, זה גם החלק שצריך ללמוד לחיות איתו בשלום. ובכל זאת, לציון 1948 שנים לחורבן בית המקדש השני, אירוע ששנאת חינם הייתה בין גורמיו הרוחניים, הם יוצאים בקול גדול נגד סגירת בתי עסקים בתשעה באב. האמת והשלום אולי אהבו, אבל כרגע יחסיהם עלו על שרטון.
בעמוד הפייסבוק של ראובן לדיאנסקי, חבר מועצת העיר תל־אביב, עלה הפוסט הבא: "בעלי עסקים! פתוחים בתשעה באב? מדבקת 'פתוח בתשעה באב' תביא לכם יותר לקוחות. בואו וקחו אחת! 'תפסיקו להתעמר בבעלי העסקים ובציבור החילוני. תנו לבתי הקפה, המסעדות והמרכולים להישאר פתוחים בתשעה באב (מתחיל בערב לפני)! די עם ההפחדות, האיומים, הדו"חות והקנסות לעסקים שנשארים פתוחים בתשעה באב. אסור לעיריית ת"א לקחת חלק במסע ההזוי של הדתה וכפייה הפוקד את המדינה'. כך דורש חבר המועצה ראובן לדיאנסקי יו"ר רשימת 'חי – חילונים ירוקים' מראש העיר רון חולדאי. שתפו והגיבו כדי שיגיע לרבים!"
המעוניינים במדבקה הססגונית מוזמנים לפנות לנ"ל ולהצהיר קבל עם ועולם על חיבורם העמוק לדת האנטי־דתית־יהודית. כי איך אפשר לחיות בלי קהילה שתתמוך באידיאולוגיה האנטי־קהילתית שלכם? חבר המועצה לדיאנסקי אולי יעדיף לא לדעת שחוק סגירת בתי העסק בתשעה באב אינו נוגע כלל לכפייה דתית, אלא לכפייה לאומית. ממש כמו החוק האוסר על בתי קפה ומסעדות לפעול ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, או ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אין כאן מזימה לכפות יום צום לאומי ואפילו לא ניסיון להקל על הצמים ממילא, אלא רצון עז לשמר את ההיסטוריה היהודית, לציין את החורבן שמחירו היה איום, והוא כולל בתוכו את כל תלאות העם היהודי זה אלפיים שנה.
יום האבל הלאומי החל בתשעה באב בא לציין את היום שבו החיבור האחרון בעם המסוכסך שלנו חרב, מה שהביא להתרסקות המרכז הרוחני, ובהמשך לגירוש היהודים מחבל יהודה. אחרי עוד שירת ברבור ביישובי הגליל, התמוטטה היהדות בארץ ישראל. הגלות הממושכת שבאה בעקבות זאת הביאה לרצף התעללויות ביהודים ובדתם לאורך כל הדורות, עד לימינו אנו. מי שנחרד מלציין את היום החשוב הזה, מי שמבוהל מהסממנים הדתיים שבו, לא שונה במאומה ממי שממשיך לצעוד בזמן הצפירה בימי הזיכרון, או מתלונן על סגירת בתי הקולנוע בימי האבל הללו.
אל תתבלבלו, לא מדובר בחילוניות אמיתית. החילוניות האותנטית לא זקוקה להקצנה הזו. היא דוגלת בחיים חופשיים, אבל לא מתעקשת לשרש כל מה שמריח כמו היסטוריה יהודית או מסורתיות. תורת ה"חיה ותן לחיות" לא דורשת להגביל את המרחב הציבורי של האחר. היא מסתפקת בצקצוק במקומות שלא נראים לה, ועוברת לסדר היום. שמחה שחלקה אינו עמהם וסומכת ידיה על המימרה המודרנית "איש באמונתו יחיה".
אולם לצד זה קמה תנועה חילונית שפרחה והפכה לדת קיצונית בפני עצמה. החילוניות שלה כל כך עמוקה, עד שהיא לא מסוגלת להזדהות עם ההיסטוריה היהודית. היא מנותקת ממנה עד כדי כך שהיא בוחרת להילחם בכל סממן שלה במרחב הציבורי והתרבותי בישראל, ומצליחה לעורר מידה מסוימת של כעס, אבל בעיקר צער גדול. גדולי אויבינו עשו כל שביכולתם כדי שנצניע ונתבייש במי שאנחנו ובמי שהיו אבותינו. חילונים ירוקים ואחרים, אל יהיה חלקכם עמהם, ולו מפאת כבודכם וכבוד אבותיכם. אל תלכו לשם, העגלה שלכם מלאה מכדי להעמיס עליה את הרפש הזה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
