הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית סגרה חלק מתיקי החקירה שנפתחו נגד איראן בעניין חשדות להעשרת אורניום לרמה של מעל 80 אחוז בחלק ממתקניה. התירוץ שניתן למהלך הסגירה די עלוב ואינו מעורר אמון רב במהלך. למעשה, הוא מעורר חשש כי הצעד נועד להכשיר חזרה להסכם הגרעין בתנאי כניעה מוחלטים של המערב.
מכל מקום, לפי חצאי האמירות וההתבטאויות המרומזות של בכירי צה"ל ולפי ביקורי המדינאים, כמו רון דרמר וראש המועצה לביטחון לאומי, בוושינגטון, עושה הרושם כי אכן איראן חוצה כל מחסום אפשרי בדרך לפצצה גרעינית ולא מסתפקת במעמד של מדינת סף גרעינית.
בנימין נתניהו נמצא עדיין, מבחינת האמריקנים, בסטטוס של הקפאה. זה לא מקרי. האינטרס המדיני-ביטחוני של האמריקנים אינו תואם לזה הישראלי. ישנן הדלפות ופרסומים לא מעטים על רצונה של וושינגטון בהסכם עם איראן חרף התפוצצות המשא ומתן לפני כשנה. הדמוקרטים בארה"ב, כולל הנשיא ביידן, אינם מעוניינים בהרפתקה צבאית באיראן. לכן, ככל שיש התפתחויות שליליות בנושא ההתקדמות של טהרן בהעשרת אורניום, כך גדל הפער בוושינגטון הרופסת בין הבנת המשמעות של התפתחות כזו לבין הכמיהה העמוקה לדיפלומטיה ולהסכם שיוריד את הקוף הזה מעל כתפי הממשל, ודאי בואכה מערכת הבחירות הקרובה לנשיאות.
ישראל פחות מעניינת את ארה"ב. אלה לא ענייני הדמוקרטיה הישראלית ולא סוגיית הרפורמה המשפטית של הממשלה אשר מונעת מנתניהו את כרטיס הנסיעה המיוחל לבית הלבן. הרפורמה בהחלט מאפשרת לממשל לעטוף את הדחייה בנימוק "דמוקרטי" אבל הרקע האמיתי קשור בהגדרת אינטרסים. בין האמריקנים והישראלים פעורה תהום בענייני האסטרטגיה המזרח תיכונית.
לא רק שהממשל הדמוקרטי אינו רוצה בתקיפה ובמהלך צבאי מול איראן וחותר להסכם אפילו במחיר של ערבויות מפוקפקות (ראו התנהלות סוכנות הגרעין) תוך מתן אפשרות להשתחררות איראנית מהסנקציות הכלכליות, הוא מפורר במקביל את יכולתה של ישראל להתמודד עם המציאות האסטרטגית הקשה הזו.
וושינגטון הדמוקרטית מעקרת את "הסכמי אברהם". למעשה היא החלישה מאד את קיר הברזל המדיני בדמות אותם הסכמים שנבנה בעשור האחרון בתמיכת ממשלו של טראמפ, והיא אף פגעה משמעותית ביכולת להרחיב את תכולתם ונפחם של ההסכמים אל מעבר למה שהושג כבר מול איחוד האמירויות ושות'.
בשונה מהממשל הקודם, שהיה מוכן להשקיע משאבים אמריקנים ישירות בגיבוש ההסכמים, הממשל הנוכחי מסתייג מכך. סעודיה אינה תפורה למידותיהם של הדמוקרטים הליברלים בוושינגטון והתוצאה היא הפלירטוט של ג'דה (ולא רק שלה) עם איראן. סעודיה הבינה שהאמריקנים כבר לא בעלי הבית באזור ואילו סין ורוסיה נכנסים לזירה האזורית. במקביל, סעודיה תמכה בשיקום הליגה הערבית, זו שזוהתה בשנות השישים והשבעים עם האנטי ישראליות, עם שלושת הלאווים של חרטום, עם הפאן ערביות ועם המזרח התיכון הישן, הלאומני והאקטיביסטי.
כל זאת מתרחש כאשר גם השחקנים הקטנים יותר במזרח התיכון מבינים את המגמות באזור וכאשר גוברת ההתנגדות לשלום הכלכלי-עסקי-תועלתני שאפיין את העשור ומחצה האחרון. ישראל מאותגרת בשנתיים האחרונות בסוג של מב"ם (מערכה שבין המלחמות) נגדי על ידי גורמים פלסטינים לסוגיהם ובחודשים האחרונים על ידי חיזבאללה. מדובר בסוג של טרור מתמשך וכרוני המאתגר את ישראל ובעיקר את גישת ההכלה שלה בניהול קונפליקטים באזור.
בתווך שבין התמונה הגדולה הנוגעת לגרעין לבין זו הקטנה הנוגעת לטרור הכרוני, ישראל מנסה לעשות שרירים ובדרך זו לא רק לחדש את ההרתעה שנשחקה אלא גם לבצר את הסדר האסטרטגי הקודם שהולך ונשחק. היא עשתה זאת מול הג'יהאד האסלאמי במבצע חץ ומגן, היא ממשיכה לקיים פעילות סיכול טרור בשומרון, לפגוע בפלסטינים גם מחוץ לגבולותיה ובמקביל לנהל את המערכה החצי שקטה בסוריה.
אבל בהסתכלות כוללת מדובר בטיפול המכוון נגד הילדים החלשים יותר של השכונה. מול הגדולים באמת, ישראל עדיין דורכת על ביצים וניכרת מולם מבוכה וחוסר ודאות. ישראל, כך מתברר, חזקה מאד בטקטיקה אבל מאבדת נקודות משמעותיות באסטרטגיה. כמו ששר הביטחון רמז בימים האחרונים,אירא.
מה פירוש אותו מבחן גורלי? האם יהיה מהלך עצמאי ראש בראש מול איראן? מלחמה בזרועות התמנון בלבנון ובעזה? או אולי ויתור ומאמץ לגיבוש מחדש של קיר ברזל אזורי גם במחיר התגרענות אזורית? ימים (מעטים) יגידו. הרושם הוא שישראל המקוטבת חברתית ופוליטית מצד אחד וההדוניסטית והשבעה מצד שני אינה בנויה למערכה צבאית ישירה מול איראן, ודאי לא כזו שעלולה להעמיד אותה בפני מבחן לאומי קשה, ודאי במציאות של מהלך צבאי עצמאי נטול עורף אמריקני ובינלאומי שעשוי לקזז מהשלכותיו.
במובן הזה, נתניהו, כמנהיג מנוסה המכיר היטב את הזירה הביטחונית, עומד בפני הכרעה משמעותית. הוא ודאי היה רוצה להכריע כאשר יש בבית הלבן ממשל רפובליקני תומך. אבל לא בטוח שיש זמן להמתין לשינוי שמלכתחילה אינו ודאי. זאת, כאשר מן הצד השני גם האיראנים מבינים את השלכות חילופי ממשל בארה"ב ולפיכך ידהרו בשנה פלוס שנותרה עד לאותן בחירות כדי למקסם את יעדיהם.
