לפני עשרים שנה, בזמן צעדתה של ויקי כנפו נגד ה"גזרות" של שר האוצר בנימין נתניהו, שם לב חברי לספסל הלימודים האקדמיים משה איפרגן – מהמבריקים והייחודיים שבאנשי הימין – שיש בהפגנות נגד הממשלה משהו מוזר. עשרות ארגונים שונים מאוד, לכאורה עם אג'נדות שונות, ממקומות שונים ועם פעילים שונים, פועלים זה עם זה בהרמוניה מופתית.
המחאה נראתה כמו קונצרט, ולתזמורת כידוע דרוש מנצח. משה התחיל לבדוק והגיע לארגון שתי"ל, מבית היוצר של "הקרן החדשה לישראל", עמותה אמריקנית רדיקלית שמפעילה בישראל שלל מחאות ופעולות סדרתיות נגד הימין בעלויות עצומות. משה גם השיג מסמכים פנימיים רבים של הקרן, ויחד בחנו את החומרים, שהיו חמורים בהחלט, והפקנו דו"ח בסיסי על הקרן ומטרותיה.
היה משהו אירוני בכך ששני סטודנטים ימנים ל־MA כותבים בהתנדבות דו"ח על עשרות המיליונים ששופך כאן השמאל האמריקני היהודי כדי להפוך את ישראל לפנטזיה הפרוגרסיבית שלו. עד היום מתקיים הפער הפילנתרופי העצום הזה. יש לימין הרבה כסף ותורמים גדולים, אבל בעוד השמאל מבין שפוליטיקה, כמו שאומרים האמריקנים, נמצאת "במורד הזרם מהתרבות", הכסף של הימין הוא כסף "טיפש", שהולך כמעט כולו או לעניינים חומריים או לענייני העולם הבא; את הרוח, האינטליגנציה והערכים בעולם הזה הוא מזניח כמעט כליל. מה הפלא שהשמאל מנצח שוב ושוב בעיצוב הערכים והתודעה?
למרבה הפליאה והעצב ההצעה של ח"כ אריאל קלנר כלל לא הגיעה לכנסת. לא המשפטנים הורידו אותה ולא תקשורת השמאל
אבל נשוב לעמותות. בין השאר בעקבות הדו"ח ההוא החל הימין לעסוק באופן אינטנסיבי בעמותות "השינוי החברתי" בישראל, ואחד הדברים המדהימים שצצו הוא מימון נרחב של עמותות בידי מדינות זרות, שמטרתן להשפיע על פעולה מדינית, משפטית וחברתית בישראל. מדינות רבות, ידידותיות לכאורה, מנסות לכפות את ערכיהן ומטרותיהן על ישראל באמצעות עמותות מקומיות שעותרות לבית משפט, עושות שתדלנות פוליטית ואף פועלות נגדנו במוסדות בינלאומיים. מדובר בארגונים כשלום עכשיו, בצלם ושוברים שתיקה.
יש כאן כשל ישראלי חמור. זוהי הפרה של נורמות דיפלומטיות בסיסיות, ובשורש העניין מדובר ברמיסה של עקרונות הריבונות והדמוקרטיה, שעומדים בבסיס היחסים הבינלאומיים בין מדינות. מדינה לא אמורה להעניק לכסף מדינתי זר מעמד של אינטרס פוליטי מקומי.
לפני שנים נערך ניסיון לטפל בבעיה הזו, אך הוא נכשל בעיקר בשל מחסום שהעמידו משפטנים בהגדרת עמותה כ"פוליטית". מה הופך עמותה ל"פוליטית"? לכאורה צריך לדקדק בעניין, מצד שני כל דבר יכול להיחשב ל"פוליטי". העמימות הזו הספיקה כדי להכשיל את החוק.
כעת חזר לאתגר חבר הכנסת מהליכוד אריאל קלנר, והציע נוסחה חדשה. מותר למדינות זרות לתרום לעמותות מקומיות, אבל הן ימוסו ב־65% ויאבדו את הפטור ממס – אם הן עוסקות בשתדלנות, פנייה לבית משפט או עיצוב דעת קהל בתשלום. ההצעה לא מושלמת ודורשת מקצה שיפורים, אבל ממילא זה המסלול השגרתי של הצעות חוק, שעוברות שינויים והתאמות בין ההצבעות בכנסת.
מהן ההתנגדויות לחוק? טענות הנגד מתייחסות לעמותות חסד אמיתיות שעלולות להיפגע מכך, לשיתופי פעולה אקדמיים, תרבותיים, ואולי אפילו עסקיים. אבל אלו טענות קלושות; מסלולים אקדמיים מוגדרים היטב, וגם פעילות תרבותית, מסחרית ועסקית. לעמותות חסד שראויות לכך אפשר לעשות מסלול אישור מיוחד, או לחלופין להקים נתיב ממשלתי, שבו המדינה הזרה תתרום לקרן של המדינה, וממנה יצא הכסף לנזקקים (זה כנראה הנתיב הראוי ביותר).
התנגדות נוספת מגיעה מהשמאל, שטוען שרק מדינות שנמצאות ב"רשימה הרעה" של הפרוגרסיבים, נוסח הונגריה, פועלות נגד התערבות זרה דרך עמותות מקומיות. אבל הסיבה לכך היא שרק מעט מאוד מדינות במערב נתונות למתקפה שכזו של חתרנות פוליטית בינלאומית. מה שבאמת יוצא דופן כאן איננו התגובה, אלא ההתקפה חסרת הפרופורציות על ישראל, שדורשת את התגובה הזו.
את הקיצוניות הזו אנחנו מכירים היטב. אפשר למצוא אותה לא רק ביחס לעמותות, אלא גם, למשל, במוסדות הבינלאומיים – בחסות החלטות שעוברות לא פעם על ידי אותן מדינות "ידידותיות". ב־2022 גינתה עצרת האו"ם פעם אחת את ארה"ב, איראן, סוריה, מיאנמר, אפגניסטן וקוריאה הצפונית. שש פעמים היא גינתה את רוסיה, שכידוע יצאה בתחילת אותה שנה למלחמה התקפית נגד אוקראינה. את ישראל לעומת זאת גינתה האספה הכללית של האו"ם לא פחות מ־15 פעמים.
ברור אם כן שהיחס לישראל הוא היוצא דופן כאן, והוא מצדיק באופן מובהק דרישה תקיפה מצידה לכבד את ריבונותה, את הדמוקרטיה שלה, ואת כללי הדיפלומטיה המקובלים.
עד כאן טוב ויפה. אלא שלמרבה הפליאה והעצב ההצעה של ח"כ קלנר כלל לא הגיעה לכנסת. לא המשפטנים הורידו אותה, לא זעם ציבורי (שלא באמת קיים בסוגיה), ולא תקשורת השמאל המגויסת שכבר לא מעניינת כמעט אף אחד בימין. היא ירדה מסדר היום בוועדת השרים לחקיקה, בדרישה פנימית בליכוד, בלי הסבר.
מה הסיבה להורדת החוק? יש הסבורים שלחץ ציבורי, יש המאמינים שמתמקדים במטרות אחרות, אבל רוב האצבעות מפנות ללחץ בינלאומי. אם כך, זו טעות קולוסאלית. ראשית, העמותות הללו חותרות תחת מעמדה הריבוני של ישראל. זו כמעט תכלית קיומן. לאפשר להן לפעול כרגיל בשם חשיבות היחסים הדיפלומטיים – זו סתירה מעשית. שנית, אם מעמדה של ישראל קלוש כל כך עד שעליה להתכופף מפני פגיעה בסמכותה הריבונית הבסיסית ביותר, ממילא אין לה כבוד בזירה הבינלאומית והיא תזכה ליחס שמקבלת ישות חלשה, צייתנית וחסרת כבוד, שלכל היותר תקבל מדי פעם פרס ניחומים.
חוק העמותות איננו עניין שולי. הוא ביטוי לחולשה פנימית של הימין ולבעיות מהותיות בתפיסת הריבונות שלו. החולשה הזו אחראית לרפיון מול המהפכה החוקתית שחולל אהרן ברק, לסמכות האבסולוטית של הייעוץ המשפטי, למעמד הדל של השרים במשרדיהם, ולאוזלת היד של ישראל בשלל סוגיות ריבוניות. אם החוק של קלנר לא טוב, יתכבדו בכירי הליכוד ויקדמו חוק טוב ממנו. אחרי עשרים שנה של עיסוק בנושא פתיר למדי שכזה, כבר ברור שהבעיה כאן איננה דחיינות גרידא. בפרשנות המקילה ביותר מדובר בשינה עמוקה; ובכן, הגיע הזמן להתעורר.
