אחת השאלות שנידונו במושב החותם של "כנס ירושלים למסורתיות", שהתקיים בשבוע שעבר בירוחם, הייתה מדוע המסורתיות הישראלית אינה באה לידי ביטוי בהנהגה הארצית. ח"כים מסורתיים משולבים כמובן במפלגות שונות, אך למסורתיות אין כוח פוליטי מאורגן. בניגוד למפלגות דתיות מובהקות כמו המפלגות החרדיות ו"הציונות הדתית", ובניגוד למפלגות חילוניות כמו העבודה או מרצ, אין מפלגה שמנכיחה בפוליטיקה באופן מובהק את הקול המסורתי. מנחת המושב, העיתונאית קרן אוזן, שגדלה בבית מסורתי בנתיבות, טענה שהפוליטיקאים המסורתיים שנמצאים בכנסת אינם מעיזים לבטא מספיק את מסורתיותם. "הם מתנהגים כמתארחים ולא נותנים את הטון", אמרה.
פרופסור מאיר בוזגלו, יו"ר תנועת תיקון שיזמה את הכנס בשיתוף יד יצחק בן־צבי, הסביר שמפלגה מטבעה מפלגת ואילו המסורתיות מטבעה מחברת, ולכן קיים מתח מובנה בין המסורתיות למערכת הפוליטית שמעודדת קיטוב. פרופסור ניסים ליאון מאוניברסיטת בר־אילן טען שזו תהיה טעות להקים מפלגה מסורתית מוצהרת, והציע להשקיע את הכוחות ביצירת מערכת חינוך מסורתית שאינה קיימת היום, ובהצמחת כוחות מסורתיים צעירים שיגיעו בעתיד להנהגה הארצית ויביאו בה לידי ביטוי את בשורת המסורתיות. טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם, שהשתתפה במושב אך נשאלה בו שאלות אחרות, הסבירה לי מאוחר יותר שגם היא אינה מאמינה במפלגה מסורתית נבדלת, אלא סבורה שהמסורתיות צריכה להיות מיוצגת על ידי חברי כנסת במפלגות שונות, כפי שקורה היום.
רק לאחר שהסתיים המושב שמתי לב לעובדה המעניינת שגם המנחה וגם הדוברים בדיון לא דיברו על הליכוד כמפלגה מסורתית. לכאורה, הליכוד היא המפלגה המסורתית של ישראל. היא גם זוכה למספר הגדול ביותר של מצביעים מסורתיים, ובנוסף, חלק לא מבוטל מחברי הכנסת של המפלגה מגדירים את עצמם מסורתיים. ובכל זאת, עובדה שהדוברים וגם הנוכחים בקהל לא דיברו על הליכוד כמפלגה שמביאה לידי ביטוי את הקול המסורתי בחברה הישראלית. כדי ליישב את הקושי הזה צריך להתעכב לרגע על הגדרת המסורתיות.
קשה לומר שהליכוד היא המפלגה המסורתית בישראל, כי היא מסרבת לנקוט עמדות בסוגיות דת ומדינה, ובמידה מסוימת אפילו בורחת מהן
"כנס ירושלים למסורתיות" שהתקיים השבוע הוא הכנס השלישי; השניים שקדמו לו התקיימו בירושלים. קבוצת מחקר שפעלה לקראת הכנס הראשון ניסתה להגדיר מהי המסורתיות. השתתפו בה פרופסור ניסים ליאון, ד"ר הרב יצחק בן־דוד, ד"ר לילך תורג'מן, ד"ר דוד ביטון, יפה בניה ופרופסור חזקי שוהם. הקבוצה פרסמה עשרה קווים להגדרת המסורתיות. בין השאר הוגדרה שם המסורתיות כתופעה הרואה ערך במסורת שנמסרה על ידי הדורות הקודמים, ומסתייגת מדירוגים היררכיים קשיחים ומניסיון להעמיד את היהדות על ההלכה בלבד. בהקשר החברתי כתבו החוקרים על המסורתיות שהיא דוגלת בהקשבה, שילוב והכלה, משתדלת להימנע מסילוק או הדרה של יחידים או קבוצות, ומבקשת להניח מצע משותף בין זהויות יהודיות רווחות.
ד"ר דוד ביטון, ראש בית הספר למדעי היהדות בקריה האקדמית אונו וראש ארגון כולנא, נוהג לומר שהמסורתיות אמורה להביא למערכת הפוליטית את רוח הכנסת האורחים, רוח של הכלה והקשבה, רוח שמחפשת הסכמה ולא הכנעה. לאור כל ההגדרות הללו, אפשר להבין יותר מדוע לפחות בשנים האחרונות קשה להגדיר את הליכוד כמפלגה מסורתית.
הקשבה, שילוב, הכלה, וחתירה להסכמה אינם מאפיינים מובהקים, בלשון המעטה, של מנהיגי הליכוד כיום. חברי כנסת בולטים ברשימת הליכוד שמגדירים עצמם כמסורתיים, כמו השרים דוד אמסלם, מירי רגב או מאי גולן, אינם נחשבים למקדמי הקשבה והסכמה במערכת הפוליטית.
ויש סיבה נוספת שבגללה קשה לומר שהליכוד היא המפלגה המסורתית של ישראל. הליכוד היא מפלגה שבאופן עקבי מסרבת לנקוט עמדות בסוגיות דת ומדינה, ובמידה מסוימת אפילו בורחת מהן. משרד הדתות הוא אחד המשרדים הראשונים שהליכוד שמח להעניק למפלגות אחרות בכל משא ומתן קואליציוני. כיוון שלמפלגת השלטון אין עמדות בסוגיות דת ומדינה, גם אין לה שום עדיפות אם המשרד יהיה בידיים חרדיות או בידיים דתיות־לאומיות. בעוד כחודשיים יתקיימו בחירות לרבנות הראשית. המתמודדים השונים יקודמו על ידי המפלגות החרדיות ומפלגת הציונות הדתית, ועל פי ניסיון העבר אפשר כבר להעריך שמפלגת הליכוד לא תתמוך באופן גלוי ומוצהר באף אחד מהמועמדים. אומנם כבר התרגלנו לכך, אבל צריך לשאול: מדוע בעצם מפלגה שמתיימרת לייצג את הציבור המסורתי בישראל, לא תתמוך ברבנים שמקורבים יותר לציבור הזה ומתחשבים בו בפסיקותיהם ובהחלטותיהם? אם בליכוד רוצים לייצג את הציבור המסורתי ולא רק לזכות בקולותיו בקלפי, הגיע הזמן שמנהיגיו לא יתביישו להנכיח את המסורתיות במדיניות המפלגה.
פוליטיקה של הכנעה
כותרת המושב החותם של כנס המסורתיות הייתה: "מנהיגות מסורתית כמפתח לחידוש החוזה החברתי בין קהילות בחברה הישראלית". טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם, התמקדה בדבריה במנהיגות של השלטון המקומי, ובין השאר הביעה עמדה לא שגרתית ביחס לפולמוס קרן הארנונה שניטש לקראת אישור תקציב המדינה. על פי המתכונת הנוכחית של הקרן, ירוחם אמורה לשלם לקרן הארנונה ולא להרוויח ממנה כספים, בגלל היקף קטן יחסית של בנייה בהשוואה לערים הגדולות. "ובכל זאת", אמרה אוחנה, "אני תומכת ברעיון של עשיית צדק חלוקתי שקרן הארנונה מבקשת לקדם. לא יכול להיות שרמת השירותים לתושב בעיר מסוימת תהיה נמוכה מהרמה בעיר אחרת, רק בגלל שלמישהו היו שיקולים גיאוגרפיים מסוימים בזמן הקמת המדינה".
עם זאת, בשבוע שבו פרץ העימות על הקרן בין משרד האוצר למרכז השלטון המקומי, אוחנה סירבה להתראיין בנושא. "שתקתי כי ראיתי שזה הופך למאבק של עניים בעשירים, ולא רציתי ללבות עוד יותר שנאת אחים", אמרה השבוע. שבועיים אחרי, לאוחנה יש גם אמירה ביקורתית כלפי מרכז השלטון המקומי. היא מזכירה שבעבר, כשירוחם נאבקה להעמקת התקצוב הדיפרנציאלי בתחומי החינוך והרווחה, שבמסגרתו המדינה מתקצבת את הרשויות בהתאם למצבן הכלכלי, פורום 15 הרשויות החזקות בשלטון המקומי סיכל את היוזמה של ירוחם, ויותר מפעם אחת. "המסר היחיד שיש לי עכשיו לאותן רשויות חזקות הוא שאם הן לא היו מפעילות אז כוח, ומשתמשות בפוליטיקה של הכנעה כדי לגנוז את הרעיון הצודק של תקצוב דיפרנציאלי, משרד האוצר לא היה נזקק לשלוח עכשיו יד לכספי הארנונה שלהן".
