משחר ימי האנושות, אני מניח, התייסרו הבריות במה שניתן לכנות "דילמת החברה האנושית". מצד אחד טוב לו לאדם שיחיה בתוך חברה, יש בכך הרבה תועלת ולאורך רוב ההיסטוריה אדם בודד לא יכול היה לשרוד. מאידך – כדי לקיים חברה צריך כללי התנהגות מסוימים, חוקים. אבל לאנשים שונים יש דעות שונות ואינטרסים שונים, ומדרך הטבע הם יהיו מעוניינים בחוקים שונים. מה ניתן לעשות?
במשך אלפי שנים היה ברור לרוב האנשים שלשאלה הזו תיתכן רק תשובה אחת: כפיה אלימה על ידי כוח שהוא חיצוני לחברה או מעליה. איפה שהוא חייב להיות מלך, אספת אצילים, כהן גדול או רודן שיש לו או להם חיילים או שוטרים שיבואו וישפדו אותך אם תעבור על החוק שהוא, השליט, קבע. באידיאל, ישנה ציפייה מהשליט שינהג בחסד והיו כל מיני מנגנונים שניסו לטפח זאת (חינוך על ידי אנשי כנסיה, נניח) אבל זו הייתה השורה התחתונה.
במאות השנים האחרונות עלה לגדולה מודל אלטרנטיבי של ניהול חברתי: שלטון בהסכמת הנשלטים. אנשים החלו לחשוב כי למרות שאי אפשר להגיע להסכמה בין הבריות על מה נכון לעשות ומה לא נכון, ניתן להגיע להסכמה על כללי משחק: כולנו נלך ביום זה וזה לשלשל פתק לקלפי, ועל פי יחסי הכוחות תורכב קואליציה שהיא זו שתקבע את החוקים. החסרונות ברורים – הציבור יכול לטעות – אבל גם היתרונות מובנים: יצירת אחריות של יוצרי החוק כלפי הציבור, תחושת הגינות בסיסית וכדומה.
בחדשים האחרונים המודל הזה קרס במדינה שאנו חיים בה, לפחות חלקית. כנסת וממשלה נבחרות לא הצליחו להעביר חוקים בגלל שחלקים ממפקדי הכוחות המזוינים, בעיקר טייסים ושוטרים, הבהירו לממשלה שאם היא תעשה זאת היא מאבדת את השליטה בכוח האלים שעליו אמור להיות למדינה מונופול. אני לא אומר שהחלקים הלגיטימיים של המחאה לא היו חזקים ומשפיעים, יכול להיות שהם היו משיגים את מטרתם גם בלי התעלולים הללו, אבל בפועל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חוסלה האפשרות לפתרון לא אלים של הקונפליקטים בין אזרחים שיש להם דעות שונות, נקודה.
מה לעשות? אין לי מושג. חשבנו שאנחנו משחקים שח והתברר ששם המשחק הוא אגרוף תאילנדי. למציאות החדשה הזו צריך להתרגל איכשהו, להעריך סיכונים וסיכויים ולהיערך מחדש, ואין זה תהליך שלוקח ימים או חודשים. גם כניעה היא אפשרות סבירה כשאתה נתקל בכוח אלים חזק, גם את האפשרות הזו יש לשקול.
מה שמטריד אותי הוא שחלקים נכבדים מהמערכת הציבורית והפוליטית ממשיכים להתנהל כאילו כלום לא קרה. יש כאן איזה גזלייטינג המוני, כמו אצל אנשים המנסים להעלים את הסרטן על ידי כך שאין מזכירים את השם המפורש, מדברים רק על "המחלה הקשה". עושים עניין גדול, לדוגמה, מפיצוץ הופעתו של חבר הכנסת רוטמן באוניברסיטת תל אביב, ואז הימנים מתלוננים על האוניברסיטה שמטיפה לחופש דעות ומעודדת השתקה, והשמאלנים עונים לעומתם שגם הם עשו הפגנות מול הבית של סילמן, והימנים טוענים שהכול התחיל מבלפור, וכן הלאה וכן הלאה עד אינסוף. תגידו, חברים, אתם לא קולטים שהבסיס התמוטט? שאנחנו חיים במדינה בה השלטון הנבחר מוגבל בידי פעולות עצמאיות של הצבא והמשטרה, משהו בסגנון הרפובליקה המרכז אפריקנית?
יודגש: אינני טוען מאומה נגד ההתנהלות הפוליטית עצמה. בהחלט יכול להיות שעדיף לשחק בקלפים נחותים, אפילו ללא קלפים בכלל, מאשר לצאת החוצה עם הידיים למעלה רק כדי להוכיח נקודה ולהראות שדפקו אותנו באופן לא הגון. אולי הוויכוחים על רוטמן יעזרו לשנות משהו, אולי המפגינים יעשו איזו שהיא טעות שתגרום לטייסים להתהפך עליהם. יכול להיות שצריך לאכול מתבואת השיגעון ושזו האופציה הסבירה ביותר בהינתן הנסיבות.
אבל הייתי מצפה, לפחות בין אנשי שלומנו, לאיזה תו על המצח, לאיזו אינדיקציה לכך שאנשים מסתכלים גם מעל לכאן ולעכשיו של המשחק הפוליטי בנוסח אכלו לי שתו לי, שהם מבינים שהייתה כאן סוג של הפיכה ושמוקדי הכוח האלים החליפו, לפחות חלקית, את תיבת הקלפי. איני חש בכך, וזו – אם תחושותיי אכן נכונות – טעות, לדעתי.
