מתוך שאיפה להציל את הספרדיות מן "האימפריאליזם האשכנזי", הגיש לנו גבריאל אבן צור מאמר הבא לשבח את יהדות אלגי'ריה על יכולתה לשלב ישן וחדש ללא מחלוקות אירופיות. כיליד יהדות זו הייתי אמור לשמוח בשיר הלל זה, אלמלא הושג במחיר כבד של פגיעה קשה ברב קוק זצ"ל, ובשם שילוב שאינו זה המאפיין לשבח יהדות זו. לביסוס טענותיו של הכותב שימש מתח מצער ששרר בין הרב דוד אשכנזי, רבה הראשי של יהדות זו, ובין הרב קוק, שנראה כי נסיבותיו בלתי ידועות לכותב. מתח זה הוצג כוויכוח הלכתי טהור בין שני חכמים סביב שימוש בעוגב בבית הכנסת, עליו פרטו גויים על מנת לעורר רגשי דבקות בה' ביום הקדוש לנו, שהרי מן הסתם הם מוכשרים לכך יותר מאיתנו. אלא שהצגת דברים זו רחוקה מן האמת.
יהודי ממוצא אשכנזי בשם שלץ, למדן שפרק עול, שהגיע לעיר אוראן באלג'יריה, פנה לרב קוק בסגנון למדני ושאל האם יש הבדל בין אשכנזים לספרדים לגבי שימוש בעוגב בבית הכנסת, וזאת מבלי ליידע אותו כי הנושא שנוי במחלוקת קשה בין חכמי האזור, משום שהמתבוללים־למחצה שם נטו אחרי חידוש זה. הרב קוק, שכבר היה חולה מאוד, השיב לאיש בתמימות עניינית הלכתית. הלה, שמחרחר ריב ומדון היה, כעדות הרב אשכנזי, הציג בפני אביו של מניטו את מכתבו של הרב קוק כאילו מטרתו הייתה לקבוע הלכה בעיר. בצדק ראה בכך הרב אשכנזי התערבות גסה בתפקידו הרבני, ובמכתב חריף למדי ביקש מהרב קוק להימנע מפסיקה במקום שיש בו סמכות. כותב המאמר אינו מספר לנו, ושמא אינו יודע, כי בתגובה לכך שלח הרב קוק מכתב התנצלות, לאחר שהבין כי נפל קורבן לנוכל מתחסד.
אבן צור גם אינו יודע שהיתרו של הרב דוד אשכנזי היווה פשרה עם מתבוללים למחצה, תוצרי מה שניתן לכנות "פרשת דרייפוס הראשונה", שהביאה למחיקת הזהות היהודית השורשית באלג'יריה. במה מדובר? לאחר כיבוש אלג'יריה שלח שר החוץ הצרפתי נציג בשם דרייפוס לבחון את מערכת החינוך באלג'יריה. בדיקתו הראתה שתלמודי התורה והישיבות מתפקדים מצוין, אך ה"מדרסות" המוסלמיות כושלות ביותר. שר החינוך הצרפתי קבע שיש לסגור את המדרסות. שליחו, שלקה בעיוות יהודי כרוני ומוכר היטב, התנגד ל"אפליה" זו בין יהודים למוסלמים, וכך נסגרו כל מוסדות התורה. הכסיל הזה רצה כנראה גם הוא לשלב ישן עם חדש!
על בסיס גישתו ההיסטורית המוטעית מסיק אבן צור שיש לשבח, לפאר ולרומם את יהדות אלג'יריה שידעה לשלב ישן עם חדש ללא המחלוקות של האורתודוקסיה האשכנזית, ושבקביעת הרב קוק היה משום "אימפריאליזם" אשכנזי, אף שתורתו רחוקה מכך ביותר. זוהי טעות חמורה, שכן מעולם לא היה מצד האשכנזים רצון אימפריאליסטי כלפי הספרדים. היו אמנם זלזול והתנשאות בוטה, השורדים וקיימים עד היום במקומות רבים, אבל הם מעולם לא ניסו לכפות את תורתם על הספרדים. אדרבה, הספרדים הם שנכנעים באופן שיטתי ומרצונם החופשי בפני כל תרבות שאינה שלהם, אפילו בינם לבין עצמם, כמו בכניעת יהדות צפון אפריקה בארץ בפני יהדותו העיראקית של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.
דווקא מתוך זהותי הספרדית, וכיליד אלג'יריה שהיה קרוב לרב דוד אשכנזי ועוד יותר לבנו, אני פוסק בכל מקום שבו האחריות מוטלת עלי, שאסור להכניס כיום כלי שיר לבית הכנסת. וכך פוסקים רוב רובם של חכמי איטליה וצפון אפריקה (בניגוד לטענת אבן צור), וביניהם הרב אליהו בן־אמוזג שכל משפחתו ורבותיו בני צפון אפריקה, ולא היה זקוק לעוגב כדי לשמש אב לאוניברסליזם יהודי שורשי (ולא מערבי נוצרי). זאת ועוד, בניגוד לרושם העולה מן המאמר, כאילו הרב קוק דיבר על חרם, אין בתשובתו אשר ב"אורח משפט" זכר לחרם על קהילה, אלא רק דאגה מפני התבוללות נוראה, ועם כל הכאב חייבים לומר שאכן כך קרה ליהדות אלג'יריה, שם ובצרפת.
אכן, מגיע ליהדות צפון אפריקה שבח על יכולתה לשלב בין ישן לחדש, אבל לא כאשר חדש זה הוא עוגב נוצרי, שבכל מקום שבו הונהג לא נשאר שריד מהקהילה משום שהיא התבוללה. השבח הוא על יכולתה להיות נאמנה באופן אורתודוקסי לחלוטין, יחד עם התערות בעולם המודרני המדעי, ההגותי והפילוסופי. הכותב רצה לשבח ספרדיות ולגנות "אימפריאליזם" זר, אבל למעשה הוא גילם במאמרו דמות של ספרדי כנוע בפני תרבות מערבית.
הרב ד"ר אליהו רחמים זייני הוא נשיא ישיבת "אור וישועה" בחיפה
גבריאל אבן צור מגיב:
ויכוח בעל ערך היסטורי ואקטואלי
בתגובתו מייחס לי הרב זייני לא מעט דברים שלא טענתי ושלא אחת אף סתרתי מפורשות. למשל, בניגוד לטענתו כלפיי, ציינתי במאמר שתשובתו של הרב אשכנזי הייתה דעת יחיד בקרב הרבנים הספרדיים. בכך שללתי את האפשרות לראות בה ביטוי לגישה רבנית ספרדית־מסורתית, אם קיימת אחת כזו (אם כי ייתכן שהייתה השתמעות כזו בכותרת המשנה שניסח העורך). כמו כן, לא שיבחתי או גיניתי את יהדות אלג'יריה על הבחירה להציב עוגב בחלק מבתי הכנסת, כפי שלא חשבתי לרגע "להכריע" בטיב הטענות ההלכתיות של הרבנים קוק ואשכנזי.
ככלל, מאמרי נכתב מנקודת מבט היסטורית מובהקת, ומתוך שאיפה לנתח את הפרשה בהקשרה התרבותי, החברתי והפוליטי. מסיבות אלו, התרחקתי מהניסיונות הפופולריים בימינו לתאר באופן הרמוני את השילוב בין "ישן לחדש". ההפך הוא הנכון, המאמר נפתח בתיאור נוקב של מארג יחסי הכוח הקולוניאליים והניסיון לכפות נורמות חיצוניות על יהודי אלג'יריה. "הישן והחדש" עמדו לא אחת במתח וניהלו ביניהם מאבקים קשים; ובעוד הראשון היה נטוע היטב במורשת הקהילה, השני הובא מבחוץ בתקופה הקולוניאלית. דרך תשובתו של הרב אשכנזי אני מציע הצצה לתהליך הדיאלקטי המורכב שפקד חלקים נרחבים של יהדות אלג'יריה בתקופה זו. תהליך זה כלל אלמנטים של השתלבות וחתירה תחת המערכת הקיימת, משא ומתן דתי־תרבותי, ויצירה של קטגוריות היברידיות בין הקוטב "יהודי מסורתי ילידי" לקוטב "יהודי מודרני מתמערב".
לבסוף, לאורך המאמר עמדתו של הרב קוק מתוארת מנקודת מבטו של הרב אשכנזי. אפשר בוודאי לערער על טענותיו והאשמותיו של הרב אשכנזי (שעל החריפוֹת שבהן ויתרתי, מפני כבודו של הרב קוק), אך אי אפשר להתעלם מהן. הרב אשכנזי הוא שמאשים את הרב קוק באימפריאליזם הלכתי ואף קושר זאת למוצאו האשכנזי. האשמותיו, בין אם הן נכונות ובין אם לאו, הן בעלות ערך היסטורי ומשקפות את תחושותיו של הרב אשכנזי, כמו גם חוויות ותלונות שהיו קיימות כבר באותם ימים. זאת בדיוק כפי שתגובתו של הרב זייני משקפת עמדה רבנית חשובה ביחס לוויכוחים עכשוויים על הזהות הספרדית, על הלכה ועל מודרנה, יותר מאשר תגובה ישירה לטענותיי.
