את מחירו של אובדן האמון הבנתי השבוע במהלך נסיעה בדרך לירושלים: באחד משני ערוצי הרדיו הממשלתיים שוחח הפרשן המדיני עם עמיתיו באולפן על סבב הבחירות הראשון בטורקיה. הוא התקשה להודות שבניגוד לכל התחזיות וההערכות, אין חשד לרמאות מצד נשיא המדינה, רג'פ טאיפ ארדואן.
למי שפחות עקב אחר מהלך העניינים, ארדואן היה זקוק לרוב בסיבוב השני כדי להיבחר מחדש, לאחר שבסיבוב הראשון קיבל קצת פחות מ־50 אחוזים מהקולות. התוצאה הייתה רחוקה מההערכות שארדואן עומד בפני הפסד, ולמגישים באולפן היא גם לא התיישבה עם האמירות שלפיהן ארדואן לא מוכן להפסיד. המומחים לטורקיה צפו שהשליט באנקרה יזייף את התוצאות – הרי הפעם הוא היה צריך רק זיוף קל כדי להגיע ל־50 האחוזים ולחסוך לעצמו את הסיבוב השני. הפרשן נאלץ להודות שאכן התוצאות לא זויפו. אבל הוא לא הסתפק בכך, והוסיף שלל תירוצים שמסבירים מדוע עדיף היה לארדואן לא לזייף את התוצאה, ולעשות שימוש בכלים שברשותו בסיבוב השני.
משם המשיך הפרשן להסבר על שטיפת המוח שעוברים אזרחי טורקיה בערוצי התקשורת שארדואן השתלט עליהם, ועל הלאומנות שניצחה את הליברלים הנאורים שרצו להציל את המדינה. המשפטים נשמעו לי לפתע מאוד מוכרים: שטיפת המוח, הליברלים הנאורים שיצילו את שטופי המוח הלאומניים מהמנהיג החזק – אלו בדיוק אותן הטענות שהפרשן הזה ורבים מחבריו אומרים גם על ישראל. אם ברור לנו שהוא מקשקש כשהוא אומר את הדברים האלו על ישראל, איך בעצם אפשר להאמין לו כשהוא נותן את אותה הפרשנות לגבי טורקיה?
גם אם נניח שפרשני החוץ בישראל לא סובלים מהטיה בסיקור הנעשה בטורקיה, קשה לא לתהות מה מקורות המידע שלהם. אם הידע שלהם נובע מקריאת עיתוני חוץ כמו ניו־יורק טיימס ודומיו, כולנו ראינו כיצד מערכות התקשורת בחו"ל מדווחות באופן מעוות על הנעשה בישראל.
אין שום סיבה לחשוב שדבר דומה לא מתרחש גם בסיקור בטורקיה. גם אם הם אולי מסתמכים על קריאת עיתונות טורקית או על שיחות עם גורמים בטורקיה, כמו כתבים בחו"ל שמסקרים את ישראל, אז הם קוראים רק את המקבילה הטורקית לעיוותים שמודפסים בעיתון הארץ או מושפעים רק משיחות עמוסות סיסמאות ריקות עם מובילי מחאות מסוגה של שקמה ברסלר.
נו, זאת התקשורת – עליה אף פעם לא באמת סמכנו, למרות שבפועל היא ספק הידע המרכזי שלנו. כדי לקבל מידע אמין, איכותי ורציני צריך לפנות למומחים מהאקדמיה. מומחה כזה התראיין השבוע באחת מתחנות דואופול הרדיו, כדי להסביר כיצד ארדואן ניצח בסיבוב השני, ושוב נשמעו אותן נעימות. המצביעים הטורקים הם אנשים פשוטים, עממיים ושמרנים, שאין להם הרבה כסף. ארדואן הבטיח דברים שהוא לא יכול לקיים, ולבסוף פנה לרגש הלאומני שלהם ואיים שהיריב שלו הוא שמאלני שיחבור לאויבי המדינה. המומחה גם לא התאפק ואמר שזה מצב שבטח מוכר לישראלים.
שוב פעמוני השאלה צלצלו: רגע, אם אני יודע שזה לא המצב בישראל, אולי זה גם לא המצב בטורקיה? ואם לגבי הרפורמה המשפטית ראינו כל מיני מומחים לכאורה מהאקדמיה מנפיקים פרשנויות, אזהרות ואיומים מופרכים על "המקומות הנוראים" שישראל הולכת אליהם – דברים שברור שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר – אולי בעצם מומחי אקדמיה סובלים מאותן ההטיות ואין לסמוך עליהם?
אנחנו חיים בעידן של פירוק סמכויות. מול כל מומחה יכול לבוא מומחה אחר שיאמר ההפך. כל עוד האמירות נתמכות בעובדות פתוחות לפרשנות, עוד אפשר להכיל את זה. אבל בחודשים האחרונים אנחנו עדים לתופעה חדשה, לשפל חדש. העובדות כבר אינן חלק מהשיח, הן כבר לא חשובות. הגמישות הפרשנית היא העיקר: מסמנים את המטרה, ומסביבה מציירים את העיגול – אבל על טורבו. כך בתקשורת, כך גם באקדמיה.
כמו רוב הישראלים, אין בי שום חיבה או אמפתיה לארדואן, וגם לא עניין מיוחד בטורקיה. שאלת המצב הפוליטי באנקרה ומה בדיוק מתרחש בשאר המדינה לא מעסיקה אותי מעבר לסקרנות בסיסית של צרכן אקטואליה. דווקא משום כך, הסיפור הזה המחיש את גודל משבר האמון. הרי האמירה שארדואן הוא רודן ששולט באומה נבערת, שהוא שוטף את מוחה אחרי שהשתלט על התקשורת, לא מפריעה לי. הבעיה היא רק שאין לי כיום שום דרך לדעת אם היא נכונה.
