את סדרת ההופעות המשותפת של רביד פלוטניק וטונה, שהסתיימה השבוע, אפשר להגדיר בכמה צורות. קודם כול מספרית: שישה מופעים, 90 אלף כרטיסים שנמכרו, 29 שירים ושני ראפרים שנכנסו ללב המיינסטרים בלי להתפשר על המוזיקה שלהם. הגדוּלה הניבטת מהמספרים היא חלק מסיפור רחב יותר, נקודת ציון היסטורית במוזיקה הישראלית.
התהייה שלי לפני ההופעה – כיצד יחזיקו השניים את אותה הבמה, כל אחד עם השירים הייחודיים שלו – קיבלה מענה מהיר מאוד. לאורך כל הערב נדמה שטונה, שבדרך כלל שׂם בקדמת הבמה הרבה עומק וכנות, קיבל מהאנרגיה ומהכריזמה הבלתי נגמרת של פלוטניק, וכך גם להפך – השקט והמופנמות של טונה יצאו דרך פלוטניק. על הבמה נוצרה הרמוניה מופלאה בין השניים והשירים הופיעו באור חדש, מערבבים בתים משירים שונים כמו בביצוע של "סהרה" עם בית מ"קפה וסיגריה". העובדה שהמופע נמשך יותר משעתיים ורבע לא גרעה מההרגשה שהוא היה יכול להימשך עוד כמה שעות, ורק העידה על האיכות שהשניים הצליחו לייצר במשך השנים.
הבמה המשותפת שדרגה גם את השירים הכי מוכרים של השניים, שנוגנו מאות פעמים ברדיו, כמו "רוק 30" ו"בסיבוב" של טונה או "כפרה שלי" ו"כל הזמן הזה" של פלוטניק, שבהם המוזיקה והביצועים עלו לרמה חדשה וגבוהה הרבה יותר, שהיה קשה לצפות אותה לפני כן. "גם זה יעבור", לדוגמה, דקר ישר בלב בביצוע מלודי ושקט כשכל מילה נוחתת במקום הנכון, ו"אל תדליקו אותי" הקפיץ בסנכרון מושלם את הקהל, שסף הרגש שלו נדחק מעלה־מעלה. המילים בשירים יכולות לשמש כמטאפורות נפלאות לכל הרגעים הקסומים מהמופע, ולקריירות המבוססות שעוד ממשיכות להיבנות תוך כדי תנועה.
על הבמה האחת הם העלו את שני ההרכבים שנמצאים עם כל אחד מהם כבר שנים רבות. על הסאונד הופקד טל סיוון, חלק בלתי נפרד מהחוויה המוזיקלית העוטפת והמופלאה, שצועד עם השניים כבר הרבה שנים. הוא יצר הרמוניה מושלמת בין שני ההרכבים. צמד המתופפים זוהר ברזילי ואלעד נדב ניצחו על הקצב והוסיפו עומק רב עם סט כלי ההקשה שהוסיפו כל אחד בעמדת התופים שלו. ליהי אשל ויניב בן־דוד הבסיסטים דאגו לדחוף מלמטה עם סאונד חם ונמוך במידה המדויקת, והוסיפו נופך ועניין רב. ניר דנן המופלא עמד כגיטריסט בודד על הבמה אך נשמע כמו שלושה, ויחד עם יקיר בן־טוב (מהצד של טונה) וישי סוויסה (מהצד של פלוטניק) השלושה ניצחו על ההפקה המוזיקלית והכתיבו את הגוון המוזיקלי דרך קלידים ומחשב, ויצרו הפקה מדויקת ומהודקת.
גם ברקע ניכרה השקעה רבה, בדמות וידאו ארט מהוקצע שניכרו בו פשטות מחד ומקצועיות מאידך. הפן הוויזואלי התחבר היטב למופע, ועבודת התאורה עזרה להדגיש כל ניואנס, כך שהכול התחבר ליחידה אחת ומרגשת.
בסרטון של גלגלצ פלוטניק מספר על הפקת השיר "קורבן", ומדבר על הסמפול בשיר שנלקח מ־Hilwat Murrat El Layali של דודו טסה והכווייתים. הוא מספר שמבחינתו זה היה כמו מוזיקת עולם שלא מבינים כלום ממנה, אך בכל זאת משהו נכנס עמוק פנימה ונוגע. במידה מסוימת נראה שזו התודעה שליוותה את האמנות של השניים, שבה אותיות מתחברות למילים שגם אם לא תמיד מבינים אותן או את נקודת המבט שנכתבו ממנה, היא עדיין מצליחה לגעת חזק בפנים, לסובב כפתורים של הבנות ולפרוט על מיתרי הרגש.
בהופעה השנייה טונה עצר כדי לדבר, והמילים שלו הצליחו להמחיש במעט את נקודת המוצא שלו. הוא קרא לצאת מהצמצום ומהמסגרות, לחלום בגדול ולשבור את מה שסוגר עלינו. פלוטניק, שעמד לידו, חיזק במילים ובתנועות גוף שנתנו תוקף לכל משפט ורעיון.
ובסוף אולי זה כל הסיפור, לא לפחד מעצמנו ומהגבולות שאנחנו תחומים בהם. הנה, השניים ששרו על הופעה מול "שני עציצים וחתול" ועל "4,000 איש או רק ארבעתנו" כבר הגיעו הרבה יותר רחוק, ואיכשהו החזון הראשוני הפך למציאות אמיתית, ולקהל רב ושבוי – במובן הכי טוב של המילה.
שני הראפרים גדולים הרבה יותר מהכותרות ומהמספרים שמתארים את העשייה שלהם – גדולים מכל צמצום או מסגרת – והם ממש לא נראים כאילו הם בדרך לעצור בעשור הקרוב. או בכלל.
