בלב רחוב הגדוד העברי בדרום תל־אביב, מול גינת לוינסקי, יש מושבה. מושבת ג'וקים ענקית. הם צובאים על מקלט נעול שאיש אינו מעז לפתוח ולגלות מה נמצא שם בפנים ומושך אליו את מאות התיקנים. לאף אחד לא ממש אכפת; פשוט, הג'וקים לא מפריעים לסדר הציבורי.
קשה לתאר במילים את הכשל ואת חוסר האונים שמדינה שלמה נתונה בהם בטיפול בתופעת המסתננים הבלתי חוקיים. קריסת מערכות. הכשל מתחיל בראש הממשלה, ממשיך בשרים האחראים, במוקדי קבלת ההחלטות, וכמובן במשטרת ישראל ובבתי המשפט. כשל מערכתי מהראש ועד לאחרון השוטרים בשטח.
הבשורות הן שמדינת ישראל הכתירה אליל חדש – הסדר הציבורי. לא פותרים בעיות, מקווים שייפתרו מעצמן, שמים פלסטר, לוקחים אקמול, רק כדי לקבל שקט מיד, אף שלכולם ברור שהוא יושב על חבית נפץ. אגב, זהו המצב גם בתחומים אחרים, לא רק בעניין ההסתננות. המטרה העכשווית והנחושה של הדרג הבכיר – ראש הממשלה, שר הפנים דרעי, ראש המל"ל (שהופקד על הנושא משום מה) ומנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה – היא אחת: החזרת מתווה האו"ם לשולחן. זה אותו מתווה שנתניהו הציג לפני כמה חודשים כשקרס מתווה הגירוש למדינה שלישית, זה שפוצץ עליו (בצדק) את הבייס שלו ואת הרשתות החברתיות.
ההבטחות של המתווה בקווים כלליים: כשליש מהמסתננים יוצאו מהארץ למדינות המערב בסיוע האו"ם, כשליש (עם פוטנציאל להרבה יותר) יקבלו מעמד קבע בישראל, ויש גם אלמנט של פיזור מסתננים ברחבי הארץ במטרה להקל על דרום תל־אביב.
בחודשים האחרונים מנהלת מדינת ישראל מאבק בתושבי דרום תל־אביב, לא בעמותות השמאל הקיצוני ולא במסתננים הבלתי חוקיים. מלחמת התשה מול תושביה שלה, אלה שחייהם הפכו לסיוט ושביתם נתון במתקפה. קניבליזם. גדולי מקבלי ההחלטות מפעילים על שפי פז ועל חבריה מכבש לחצים עוצמתי, כדי שייתנו חותמת כשרות למתווה האו"ם "המשופר". פגישות, לחץ פסיכולוגי, איומים שהיא זו שמונעת פתרון מיוחל ושיקום של דרום תל־אביב. גם ארגוני השמאל הוציאו עליה חוזה, מכון 'מולד', שמתוקצב היטב בכסף זר, רודף אותה ברשת. הילד הקטן שצועק 'המלך הוא עירום', הוא האשם החדש.
מדהים לראות איך מקבלי ההחלטות דוחפים למתווה כה שקרי כאילו הוא־הוא הפתרון. המתווה הזה כתוב על קרח ואין בו שום תוכנית אופרטיבית והרתעה. איך מוציאים את המסתננים למדינות המערב (האו"ם מתחייב לפעול "לפי יכולותיו")? מדינות אירופה שנמצאות בדיוק בתהליך הפוך – בלימת שטף המסתננים והוצאתם משטחן, למה שירצו לקלוט עוד, ועוד ממדינת ישראל? אתם חושבים שהעולם פראייר? איך מבטיחים שבפיזור לא ייפגעו השכונות החלשות, או שמסתנן שנשלח לטבריה לא ייקח אוטובוס של שעה וחצי ויחזור לתל־אביב? "תראו לי איך מפזרים אותם לארסוף ולהרצליה פיתוח", אמרה להם שפי, "כי את השכונות החלשות בקריית־שמונה או באשדוד אני לא מתכוונת להפקיר". התשובה שהיא קיבלה מלמעלה הייתה "את יודעת שזה לא יקרה, נכון?" נכון. ולכן היא מתנגדת לפיזור.
והינה עוד בעיה גדולה במתווה האו"ם: חוסר הרתעה מוחלט מפני הסתננות עתידית. קל להתמכר לרעיון שהגדר בדרום היא זו שעצרה לבדה את שטף ההסתננות לישראל, אבל זו טעות. מה שעצר את הזרם הוא גם הגדר ובעיקר החוק למניעת הסתננות ז"ל. ישראל מתעלמת מכך שרוב ההסתננות לאירופה היא דרך הים, ושחופי ישראל לא רחוקים כלל מחופי אפריקה. מה יעשה חיל הים הישראלי כשתגיע אונייה עמוסת אדם לחופי תל־אביב? יירו עליהם? יגרשו אותם ללב ים? כולנו יודעים שלא. אז תבינו כמה הגדר היא חסרת תועלת ללא מתקני השהייה והחוק למניעת הסתננות.
אז למה המדינה דוחפת למתווה האו"ם? כי הוא פלסטר. כי אפשר להגיד "הנה, עשינו", להציג הבטחה להוצאת מסתננים ולא להציג בדל קבלה (כי זה כבר לא בקדנציה). כי אליל הסדר הציבורי חייב פתרון, גם אם הוא שקרי.
מאגר מידע של איש אחד
מדינת ישראל סירסה את עצמה. היא קברה את החוק למניעת הסתננות – שעליו הייתה צריכה לשמור כמו על זהב, היא נכנעה למשפטנים, היא סגרה את 'חולות' כי חשבו שאוטוטו גירוש אז מי צריך מתקן שהייה. וכשקרס מתווה הגירוש – נותרנו בלי 'חולות' ובלי גירוש, אבל עם אלימות גואה ואנרכיה מתפוצצת, שמולה אין כלים לטיפול. ישראל לא השכילה להפעיל סנקציות ולחץ כלכלי על המסתננים, דוגמת 'חוק הפיקדון' שאותו היא חוררה לחלוטין, והשאר לא נאכף כי ככה. ההסתננות מגיעה ברובה ממניעים כלכליים, וחוק הפיקדון ואחרים יהפכו את ההסתננות לישראל ללא משתלמת ויביאו ליציאה מהארץ. אגב, יש שמות לאחראים לחירור החוק הזה: השר אריה דרעי ויו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת ח"כ אלי אלאלוף (מ'כולנו'). מי שאמורים לייצג את השקופים ואת החלשים הפקירו אותם לאנחות.
מה עוד אין למדינה? אין מחקר. אין מחקר משווה למדינות אחרות בעולם, אין ידע במערכת. מסתמכים על סרטונים מזדמנים ברשת במקום לנהל מחקר בסוגיה הבוערת. אדם אחד, כמעט ללא גב או כסף, מחזיק יותר ידע מאשר למדינה שלמה, קוראים לו יונתן יעקובוביץ'. במקום לקחת את יונתן, להעצים אותו ולהגיד לו תודה, המדינה סותמת את האף וממשיכה קדימה בחובבנות. אליל הסדר הציבורי לא אוהב את הנתונים של יונתן, הם לא נעימים.
מול אוזלת היד של המדינה עומדת קבוצת תושבים שנלחמים על הבית. הם מוציאים את האנרכיה לרשתות החברתיות, מראים את הדם וקרבות האריתריאים ברחובות, את מעבדות הסמים והזנות, את הזקנים שהופקרו. רק כשמגיעים לשטח הפעילים או כשמתחילים עימותים בין תושבי השכונה למסתננים – מגיעים המשטרה וכוחות היס"מ. למה? כי אליל הסדר הציבורי חייב שלא יהיו עימותים שיצאו לתקשורת ויזיקו לתדמית המשטרה. המשטרה והמפכ"ל הפקירו את תושבי השכונות לטובת הסדר הציבורי הצבוע.
תושבים לא מגישים תלונות כי אין טעם, עובדות זרות לא מתלוננות על התעללות מינית, בתי המשפט משחררים את המסתננים או שאלה בכלל לא מתייצבים. הפקרות מוחלטת. מול הסירוס העצמי של המדינה עומד גם יונתן ו'המרכז למדיניות הגירה' שהקים, ומחפש מתחת לכל אבן עוד כלי ועוד אמצעי כדי לתת למדינה להתמודד עם עצמה. גם עכשיו, אחרי סגירת הדלתות, הוא ממשיך ודוחף למתווה חדש.
אפשר להרים ידיים, אבל לא כדאי. בצעירותי היה סטיקר "יש"ע זה כאן", רצינו להבהיר לתושבי תל־אביב שפיגוע בקריית־ארבע הוא רק קדימון לאוטובוסים מתפוצצים בלב הערים. ניסינו לזעוק שאי־טיפול בבעיה רק מגביר את רעבונה. אותו הדבר בדרום תל־אביב. דרום תל־אביב זה כאן. 
