לא נסיעה לניו־זילנד, לא בריכה בחצר ואפילו לא אולם קולנוע ביתי. מאז שאנחנו גרים ביישוב קהילתי, פסגת שאיפותינו כמשפחה היא להיות מוזמנים פול בורד בשבת. אחת לכמה זמן זה קורה, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו המומים מתחושת הפופולריות.
הזמנות לארוחת שבת הן פינוק שסוגר לנו כל כך הרבה פינות. הן מפנות לנו את שישי, הן חיסכון נקי של 800 שקל בסופר ועוד ועוד. כל זה נכון, עד שמגיעה אלינו הזמנה מהרובינים.
שלא תטעו, אנחנו מתים על הרובינים. יש להם בית גדול, מצחיק אצלם, צלי הבקר שלהם אגדי ולזכותם עומדת הנוכחות המפתיעה של כיסא תינוק שהם לא זרקו עדיין, במיוחד בשביל הורים גריאטריים שכמותנו. ועדיין, בכל פעם שאנחנו מקבלים הזמנה מהרובינים אני מתמלאת דאגה, משום שאני יודעת ששום רווח כלכלי לא יבוא לי מההזמנה הזאת.
הם יכולים לעמוד במשך שעה מול השואב הרובוטי ולדון בהוראות ההפעלה שלו, לעבור על כל פיצ'ר עד למיצוי יכולותיו הטכנולוגיות, ואחר כך לפתח על זה שיחה של שעתיים
מיד כששיחיה מגיע לשם, אבא רובין מציג בפניו את הגאדג'ט החדש שרכש לאחרונה. לפני כמה שבועות היה זה שואב אבק רובוטי שעושה ספונג'ה, ומאז שיחיה משגע אותי שזה מה שאנחנו צריכים בחיים. "זה שואב שאם קונים אותו את לא צריכה יותר מנקה!", הוא מכריז בהתלהבות. מיד אני נעמדת על הרגליים ומבהירה שאחליף אותו ברובוט לפני שאחליף אותה.
"ההזמנה הזאת תעלה לי ביוקר", אני אומרת לשיחיה בזמן שאנחנו עושים את דרכנו לשם. ואכן, כבר בכניסה, אבא רובין עומד עם מספריים משונים מעל קרש חיתוך וקוצץ עלים ירוקים מהגינה. "איזה מספריים מגניבים", אומר לו שיחיה והוא משיב בגאווה: "הזמנתי באינטרנט".
הטקס ידוע מראש: כל ביקור אצל הרובינים עולה לי אחר כך בביקור באמזון. הבית הזה מלא בגאדג'טים – מכשיר לחיתוך אבטיח, משטיח בצק לפיצות, תאורה חכמה שנדלקת כשמחשיך, תחנת מזג אוויר שמשקה את הגינה לפי התחזית. בחיי, אפילו ראיתי שם מאכיל כלב רובוטי. העניין הוא שאצל הרובינים אין גאדג'טים חסרי תועלת מעלי אקספרס. לא ולא. אצלו כל גאדג'ט חדור מטרה – הוא חייב לחסוך איתו במשהו אחר, והחיסכון אצלו, ובכן, הוא צער אצלי.
אבא רובין הוא גרסה משודרגת של אמנון טיטינסקי מקופה ראשית. אצלו הכל נראה מגניב ומעניין. אם הוא היה אומר שהמטרה הראשונית היא לחסוך, מי היה מקשיב לו? כשזה עטוף בגאדג'ט מרשים, זה חודר אפילו את הקשוחים שבנו. בחיי שראיתי אותו מסביר בהתלהבות על כוח היניקה של מפוח ואיך הוא יכול לחסוך את הגנן.
ומה אם אני לא רוצה לחסוך את הגנן? ונהנית לאכול פיצות במסעדה? זה קרב אבוד מראש מול אבא רובין. אחרי שקנינו בזיל הזול ארגז בקבוקי יין יוקרתיים משנת השמיטה, הוא חישב כמה בקבוקים יצרוך עד השמיטה הבאה וקנה טונות של ארגזים בהתאם. אנחנו קונים כרטיסי טיסה חצי שנה מראש; הוא כבר שלוש שנים טס עם המשפחה על בסיס כרטיסי כמעט חינם שקנה בתקופת הקורונה.
בכל פעם שאנחנו אצלם, טקס חניכת הג'אדג'טים מתקיים בין שני הגברים שלנו, ויכול לארוך דקות ארוכות. הם מסוגלים לעמוד במשך שעה מול השואב הרובוטי החדש ולדון בהוראות ההפעלה שלו, לעבור על כל פיצ'ר עד למיצוי יכולותיו הטכנולוגיות, ואחר כך לפתח על זה שיחה של שעתיים. פעם ראיתם דבר כזה אצל נשים? פעם שמעתם אימהות אומרות זו לזו: "מממ… איזה יופי של מג'ימיקס הבאת פה, אילו סכיני חיתוך הוא מציע?"
ומה הכי מדהים? שהם באמת מאמינים שהגאד'גטים האלה חוסכים להם משהו בחיים. אולי לא מדובר בכסף, אולי מדובר בכלל בזמן. אולי הגבר הממוצע אומר לעצמו, "אם יש משהו שאני יכול לקנות ויהפוך את החיים שלי לקלים יותר אז למה לא?" והאישה הממוצעת, היא כבר השלימה עם עובדות החיים. היא כבר יודעת ששום רובוט לא ינקה את האבק מהמדפים ואת הסחלה מהכיור. בתוך תוכנו יש איזה קול פנימי שרוצה להאמין שאנחנו חסרות תחליף. ששום גאדג'ט לא יעשה את הפעולה טוב כמונו, זה מה שאנחנו רוצות להרגיש.
אז אולי במקום להוציא כסף על רובוט שמנקה את הבית, עדיף שיוציאו אותנו לדייט.
rachelm@makorrishon.co.il
