כבר שנים רבות אני חבר ב"קבוצת ירוחם", שהקים ד"ר צבי צמרת ז"ל, יזם חברתי וחינוכי מן המעלה הראשונה, שנפטר לפני חודשים אחדים. קבוצה זו מקדישה יום אחד מדי כמה חודשים למפגש ביישוב כלשהו בארץ, כדי להכיר מקרוב את סגולותיו ומצוקותיו.
חשוב להדגיש שהאריתראים אינם האשמים במצב. הם אינם מהגרי עבודה, אלא בעיקר קורבנות אומללים של המצב הקשה בארצם, שמגייסת את הצעירים בכפייה לשנים ממושכות של שירות צבאי תחת משטר רודני. בצדק הם מבקשים לברוח מארצם ולמצוא מקלט.
מדינת ישראל לא צריכה כמובן לקבל כל אריתראי שיחפוץ בכך, אבל למי שכבר הגיעו לכאן חשוב לאפשר עבודה ותנאי מחיה ראויים. כדאי גם להשתדל לפזר אותם ברחבי הארץ כדי שלא ייפלו למעמסה על כמה שכונות בודדות, שגם כך מתקשות לעמוד בנטל.
בסוף הסיור הרשמי, כמה מאיתנו הצטרפו למפגש עם מאיר ראובני, מתושבי השכונה הוותיקים. ראובני הוא אחד מ"האחים ראובני", ששינו את פני התרבות הישראלית בלי שרובנו בכלל מכיר את שמם. הם התחילו בהפצת המוזיקה המזרחית עוד לפני חמישים שנה, והם גם האחראים למיתוגה כ"מוזיקה ים־תיכונית". הם התחילו עם דקלון וצלילי הכרם, זוהר ארגוב וציון גולן, וכל הזמרים שהפכו לכוכבים הגדולים ביותר של ישראל העכשווית חייבים להם את פריצת הדרך.
ראובני סיפר בכאב על הקשיים שליוו את שנות פעילותם הראשונות: כיצד התפלא לגלות שכל עשרות התקליטים ששלח לקול ישראל אינם מושמעים. כשהגיע למקום כדי לברר מדוע, התברר לתדהמתו שהם הושלכו היישר לפח האשפה. בגלי צה"ל, הוא אומר, המצב היה גרוע עוד יותר, ולא היה אפילו למי לשלוח את החומר. כשראשי התחנה החליטו, בעקבות לחצים מהשטח – שכן, אחרי הכול, זהו "הבית של החיילים" – לשדר שעה יומית של מוזיקה מזרחית, לא היה שום עורך מוזיקלי שיבין במוזיקה הזאת, או אפילו ירצה להבין בה. גל"צ נאלצה לבקש מטבח התחנה שיערוך את השעה היומית.
הסיפור של ראובני סגר את המעגל שנפתח בראשית היום. יוצרי המוזיקה המזרחית כבר לא נאלצים היום לעמוד כעניים בפתח כדי לקבל שעות שידור, אבל המצוקה לא נעלמה משכונת התקווה. היא רק שינתה דפוס – במקום קיפוח מוזיקלי, קיבלנו קיפוח חברתי אחר. דווקא תושבי התקווה נאלצים להתמודד עם קליטת הגירה אריתראית שהיקפיה ואופייה שוב פוגעים בהם קשות.
אחרי כל זה, היה גם מסר מחזק בסיור: בבית דני, המתנ"ס השכונתי, הופיעו בפנינו גם פעילים ותושבים שביטאו אהבה עצומה לשכונה למרות כל קשייה, והדגישו שעם כל הקושי הם לא היו מחליפים את האווירה החמה והקהילתית שבה בשום שכונה אחרת.
השכונה גם נהנית מפריחה תרבותית – טיפוח כישרונות צעירים מקומיים במתנ"ס, וייבוא מבחר מופעים מכלל תיאטראות ישראל למרכז דוהל הסמוך. הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין כבר פועל בשכונה לא מעט שנים, ותלמידיו מחויבים בשעות עבודה תיאטרלית בקהילה כחלק מתוכנית הכשרתם. הפעילים האלה זקוקים וראויים לכל התמיכה האפשרית כדי שמספרם והמוטיבציה שלהם לא ייחלשו מול האתגרים הרבים, והם יוכלו גם לעמוד בהם.
