גם בין הכוהנים הצעירים היו מתייוונים. כאשר נשמע קול תחילת המשחקים בגימנסיון, כך נאמר בספר מקבים ב', היו הכוהנים הללו עוזבים הכול על המזבח, ורצים אל משחקי הספורט. הגימנסיון היה מוסד ספורטיבי־חינוכי ברוח הלניסטית, ושמו נגזר מהמילה "גימנוס" – עירום ביוונית. ואכן, הנערים התאמנו והתאבקו בגימנסיון כשהם עירומים לחלוטין. רבים מהיהודים שהשתתפו במשחקים הללו עברו מרצונם טיפול רפואי מכאיב לשחזור העורלה, כדי שלא ילעגו להם עמיתיהם. בעיני היוונים, התעמלות בעירום נראתה הגיונית לגמרי.
לאחרונה ביקרו תלמידי בית הספר ויצ"ו נהלל בהצגה "שייקספיר מאוהב". במהלך ההצגה התפשטה אחת השחקניות. התיכוניסטים לא היססו לרגע, שלפו את טלפוניהם וצילמו את השחקנית המעורטלת. זו ירדה מהבמה בבכי, וההצגה נפסקה. ותֵהום כל הארץ: איזו בושה, אילו תלמידים! כמה אנשים מעשיים יותר העלו את השאלה האם באמת קברניטי בית הספר ציפו ממתבגרים צעירים להבין את ההבדל שבין עירום אמנותי לעירום רגיל, והאם לא מוטב היה להביא אותם להצגה שבה כל השחקניות נותרות לבושות עד לתום המערכה האחרונה. לא ראיתי מי שהעלה שאלה בסיסית יותר: האם באמת רק ממתבגרים כדאי למנוע אי־הבנות כאלו? האם יש כאן בכלל אי־הבנה? האם באמת יש הבדל בין "עירום אמנותי" (כפי שחושבים בימינו), או "עירום ספורטיבי" (כפי שחשבו היוונים), לבין סתם עירום רגיל?
משום מה נפוצה אצלנו האמונה שאמנים משוחררים מן הכללים הרגילים של החברה; שעל הבמה אפשר לעשות הכול (אלא אם כן אתה יונתן רזאל). אם סתם אדם היה מטיח גיטרה ברצפה עד שהייתה נשברת, היינו שולחים אותו לפסיכיאטר. כאשר זמר עושה זאת, הוא זוכה להערצה כגיבור רוקנרול אמיתי. שיא העולם בניפוץ גיטרות, אגב, שייך כנראה למת'יו בלאמי, סולן הלהקה הבריטית "מיוז", ששבר 140 גיטרות בסיבוב הופעות אחד בשנת 2004. לולא היה זמר, ייתכן שכבר היה מאושפז. כיוון שהוא זמר, קיבל במקום זה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פלימות.
האם באמת צריכים אמנים לקבל פטור מכל כללי המוסר וההתנהגות? אם המחזאי והבמאי של ההצגה "שייקספיר מאוהב" חושבים שאי אפשר להעלות מחזה גדול בלי עירום, אולי ילמדו ממחזאי די מוצלח, ויליאם שייקספיר שמו, שהצליח לא רע במשימה הזו. האמנים של פעם לא חשבו שאמנותם פוטרת אותם מהכללים שחלים על שאר בני האדם. בכל זאת, ואולי בגלל זאת, הם הצליחו ליצור אמנות דגולה. לנוכח כל הקלישאות העכשוויות על אמנות, דווקא תלמידי ויצ"ו נהלל הבינו שהמלך עירום.
האמת היא שגם בימינו דורשים מאמנים להקפיד על כללים, והם מצייתים כמו ילדים טובים. פשוט מדובר בכללים אחרים. זמר יכול לשבור גיטרות על הראש של המתופף, אך אוי לו אם יאמר שנישואין הם רק בין גבר לאישה. שחקנים יכולים לפשוט את כל בגדיהם, ובלבד שיישארו עטויים במחלצות המילוליות של עולם הפוליטיקלי־קורקט. אם ההצגה לא תהיה מספיק מעצימת נשים ומיעוטים, אם ימצאו בה רבב של שוביניזם, קולוניאליזם, או איזה איזם לא אופנתי אחר – אפילו העירום הנאור לא יעזור לשחקנים נגד הלינץ' שיחטפו.
אוניברסיטת קייפטאון הסירה פסל של המדינאי המנוח ססיל רודס, ממייסדי דרום־אפריקה, משום שרודס הואשם בגזענות. החופש האמנותי לא עזר ליצירה הזו; אולי האמן היה צריך לפסל את רודס בעירום פרובוקטיבי, ואז איש לא היה מעז למחות. מאבק מקביל מתחולל באוקספורד, שם עומדת האוניברסיטה מול דרישה להסיר פסל אחר של רודס. הסטודנט שיזם את המאבק, אגב, הגיע לאוקספורד בעזרת מלגת ססיל רודס שקיבל מקרן רודס. בימינו מאבק נגד פסל של מדינאי מת הוא מעשה מוסרי, אך הכרת תודה – לא.
מתברר שאנשים לא באמת יכולים לחיות בלי כללי מוסר, גם בתחום האמנות. אלא שהכללים החדשים הרבה פחות מוצלחים מאלו הישנים. המוסר הישן היה אישי באופיו, ודרש מכל אדם להתנהג באופן נאות כלפי אנשים אחרים: להיות נדיב, מאופק, הגון ומכבד (וגם לָבוש). המוסר החדש פוטר אנשים בכלל ואמנים בפרט מכל ההתנהגויות שיש להן משמעות אמיתית בין בני אדם ממשיים. במקום זה מצפים מהם להזדהות מעורפלת עם מאבקי־אדירים דמיוניים שמנהלים כוחות אנונימיים: בעד "המוחלשים" ונגד "ההגמוניה". המוסר החדש לא דורש מאמץ אמיתי או קורבן. הקורבן היחיד הוא חופש הדיבור, שמוקרב לעולה על מזבח התקינות הפוליטית.
קשה לשמור על מוסר ישן בעולם שבז לאיפוק, לריסון ולצניעות. מן הסתם גם לאבותינו החשמונאים לא היה קל להישאר לבדם במקדש, כאשר אחרים רצו לגימנסיון כדי להתאבק בעירום ולשבור גיטרות. בחיים, כך מלמד אותנו המוסר הישן והנצחי, לא עושים מה שקל.
