במסגרת תקציב המדינה שעבר לאחרונה, הוכנסו מיליוני שקלים לטובת השתתפות המדינה בשכר לימוד עבור תלמידי פנימיות. כספים נוספים הועברו לטובת בינוי פנימיות ביהודה ושומרון ולתקציבי עליית הנוער בחינוך ההתיישבותי. על פניו, איזה יופי. הורים השולחים את בניהם לפנימיות יקבלו סבסוד וישלמו פחות. אלא שעל ה"מתנה" הזו כולנו נשלם בריבית.
ראשית, עלינו לזכור כי תלמיד דתי מקבל תקצוב גבוה יותר מאשר כל תלמיד אחר. זו איננה הגזמה עיתונאית אלא מציאות אמיתית. אם כן, מדוע כהורים אנו משלמים הרבה יותר ובפועל, לעתים רבות, הילד שלנו מקבל פחות מאשר ילד חילוני?
התשובה נעוצה במוסדות הקטנים של ילדינו. בית ספר עם חמש או שש כיתות בשכבה, כמו מוסד חילוני ממוצע, יכול בנקל לממן מגוון מגמות, להעניק מגוון הקבצות ולאפשר מערכת ייעוצית צמודה ויעילה. לעומת זאת, כאשר המוסד הוא קטן עם שתי כיתות בשכבה, כמו הממוצע של בתי ספר על-יסודיים בחינוך הדתי, הרי שלעולם בית הספר יתנהל במציאות של מחסור. יתרה מכך, מוסד גדול יכול לאפשר מגוון רחב יותר של שיעורי תורה, פעילויות חברתיות שונות, מעבדות, צוות מקצועי טיפולי ועוד.
לעומת זאת, במוסד קטן עם כיתה או שתיים בשכבה, הכול הופך למלחמת הישרדות. מורה מקצועי ואף רב בית הספר, אינו יכול להתפרנס רק במקום אחד והוא צריך לכלות את זמנו בנסיעות בין מוסדות נוספים על מנת להביא שכר ראוי לביתו. הורים חושבים בטעות שבמוסד קטן ילדיהם מקבלים יחס אישי טוב יותר, אך בפועל הם מקבלים מורים הפרוסים על יותר מידי תחומים, בפחות שעות, ורמת המקצועיות בהתאם. לא במקרה שחיקת המנהלים והמורים בחינוך הדתי גבוהה יותר ורבים עוזבים לחינוך הכללי.
הנהלת החמ"ד מבינה היטב את הצורך בהגדלת המוסדות ופועלת על מנת להביא לכך. אלא שמולה עומדת תרבות של פיצולים, אליטיזם חברתי ועודף אידאולוגיה, אשר מקדשים מידי שנה מחדש את הרצון לפתוח עוד ישיבה ולקבל תמונה יפה בעלוני השבת.
תוספת התקציב למוסדות פנימייתיים תעצור את תהליך הגדלת המוסדות משום שלמעשה היא מעודדת מוסדות קטנים. למה להתייעל ולגדול אם אפשר להקל על שכר הלימוד? וכך, באותו ישוב קטן ביש"ע יהיו כעת שני סוגי מוסדות: מוסד ללא פנימייה אשר לא יקבל סבסוד, ולעומתו מוסד פנימיתי שכן יקבל. האירוניה היא שדווקא המוסד ללא פנימייה הוא זה שבדרך כלל לוקח אחריות על תלמידי הישוב.
אני מאמין בזכותם של הורים לשלוח את ילדיהם לפנימיות שעלותן יקרה יותר, ואולם, תקצובן אינו יכול להיות גדול מתקצוב המוסדות החינוך הלא פנימייתיים אשר לוקחים אחריות על כלל התלמידים. נתינת סבסוד ממשלתי דווקא למוסדות המתנהגים כפרטיים ומסננים תלמידים אחרים, מחזקת עוד יותר את הפערים החינוכיים באזור, במקום לצמצם אותם. הרעיון להקמת קרן מלגות לתשלומי הורים, עטוף בהבטחות לתמיכה בחלשים, אך למעשה מדובר בסיוע עבור מי שיש לו, דבר שגם יביא להמשך הברחת האוכלוסיות המסורתיות החוצה מהחמ"ד: כאשר הורה מסורתי צריך לבחור בין המוסד הדתי הקטן שלא סינן את הבן שלו, לבין מוסד חילוני גדול ויעיל, יש לצערנו סיכוי גדול שהוא יעזוב את החמ"ד.
הדרך המרכזית להפחתת תשלומי ההורים אינה בסבסודם, אלא בהתמקצעות כלכלית הכוללת הגדלת מוסדות, שקיפות, אכיפת נהלי רישום לצורך מניעת סינונים, תכנון אזורי בין מועצות שונות ועוד. תהליכים אלו של הסדרה ופיקוח גם יפחיתו גם בעיית הנוער הדתי הנושר, אשר הועצמה בגלל מוסדות מסננים וקטנים, להם אין את היכולת לטפל בתלמידים חלשים מחד ובמחוננים מאידך.
דרך אחרת ראויה יותר להפחתת תשלומי ההורים, יכולה לבא ע"י תקצוב בחוק של לימודי יהדות לכלל המגזרים, אשר מבטל את התקצוב הקואליציוני המביא לצרות רבות וגדולות. עיגון הדבר בבסיס התקציב יחייב תקצוב דומה גם לחינוך הממלכתי, שהרי גם מוסדות חילוניים ירצו לקבל את היכולת להוסיף שעות יהדות נוספות. כאן מדובר בעלות תקציבית גבוהה ביותר, אך הוגנת ומוסרית, אשר תביא לחיזוק היהדות עבור כלל תלמידי ישראל. שר אוצר בעל ראייה ממלכתית רחבה היה צריך להעדיף פתרון הגון שכזה במקום פתרון קצר וצר, שייקבע את חוסר היעילות.
