לעולם לא נדע אנחנו, ולא יידעו גם שופטי בית המשפט המחוזי, מה התרחש בחדר הסגור בו שהו עאדל הייב והקשישה ששמה נאסר לפרסום ואשר התלוננה נגדו על אונס. גם שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קולה, דני צרפתי ורננה גלפז מוקדי, שזיכו אתמול את הנאשם, לא התיימרו לקבוע ממצא ברור ומוחלט בעניין. האם מדובר היה באונס, בהתאם לתלונתה של האישה, או שמא ביחסי מין בהסכמה ובתמורה כפי שטען הייב? את האמת יודעים רק האישה, הייב והקב"ה בכבודו ובעצמו, ובית המשפט אפילו איננו מתיימר לדעת כמוהם מה באמת היה. בפני בית המשפט, בכל משפט פלילי, עומדת רק שאלה אחת ויחידה: האם התביעה הוכיחה את המעשים המובילים לאישום ברמת ודאות כזו של "מעבר לכל ספק סביר". הא ותו לא. בכל מקרה שבו מתעורר ספק סביר, מצוות המחוקק היא ברורה ומוחלטת – זיכוי.
מהו בעצם "ספק סביר"? התביעה וההגנה מביאות בפני בית המשפט את הראיות שלהן. התביעה טוענת מטבע הדברים שההסבר ההגיוני היחיד למארג של כל הראיות הוא התרחשות העבירה הפלילית. אולם, אם ניתן לתת למארג הראיות הזה הסבר נוסף, שגם הוא הגיוני ומשתלב במארג הראיות בצורה טובה, אפילו אם ההסבר של התביעה הגיוני יותר – התוצאה המתבקשת במשפט פלילי היא זיכוי. זהו אותו "ספק סביר" שאסור שיהיה בהרשעה בפלילים (במשפט אזרחי, לעומת זאת, אם יש שני הסברים הגיוניים, ההסבר היותר הגיוני מבין השניים ינצח, אך כאמור בפלילים המצב שונה). השאלה מה יחשב להסבר הגיוני, איננה מורכבת רק מעיון תיאורטי בראיות ובסעיפי החוק הפלילי. בנוסף להם נדרש השופט לגייס את השכל הישר וניסיון החיים. לכן, במקרה רגיל שבו אדם צעיר קיים יחסי מין עם קשישה, שלא על רקע קשר רומנטי מוקדם מוכר, יתקשה בית המשפט להאמין לטענת האדם הצעיר שמדובר היה ביחסי מין בהסכמה. ממילא, גרסה כזו לא תייצר "הסבר חלופי" לעובדות, והאמון בגרסת האישה יהיה אך מתבקש.
אולם, המקרה המסוים שהגיע לשולחנם של שופטי המחוזי בנצרת, והכרעת הדין בו לא היה מקרה רגיל. כמה ראיות מרכזיות בתיק העלו ספקות משמעותיים בנוגע לגרסת הקשישה, והתיישבו טוב יותר דווקא עם גרסת הנאשם. בלי להיכנס לפרטים המאוד לא סימפטיים של הסיפור, שהוא בכל מקרה קשה ומאוד לא נעים, נציין רק שהן תיעוד מפגש מוקדם בין השניים והן הקלטת שיחות הטלפון, תאמו להבנתם של השופטים דווקא את גרסת הנאשם ולא את האופן שבו תיארה הקשישה את השתלשלות האירועים. האם זו גם האמת? קשה להיות בטוחים, אך באולם המשפט קובע הכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". על השופט לפסוק בראש ובראשונה לפי הראיות, ולהישמר מלנסות לכופף את הראיות לתבניות החשיבה שלהן אנחנו רגילים. גם אם סיפור המסגרת הכללי תואם תבנית של אונס (ובמקרה הזה הוא בהחלט תואם, בין היתר לנוכח עברו של הנאשם), חובה על השופטים לבחון היטב מה מספרות הראיות במקרה המסוים. אם לא יעשו זאת הם ימעלו בתפקידם ויפעלו בניגוד לצו המחוקק.
אכן, העובדה שבמקרה זה מדובר בתיק של עבירות מין עושה את התמונה ליותר מורכבת. המחקר, ובעקבותיו עולם המשפט, למדו כבר לפני שנים שנפגעות ונפגעי עבירות מין מגיבים באופן שונה מנפגעי עבירה רגילים. הפסיכולוגיה של הפגיעות הללו מורכבת, ודורשת מהשופטים היושבים בדין רגישות מיוחדת. למשל, לכך שקורבנות עבירות מין לא בהכרח מגיבים באופן מידי כמו נפגעי אלימות או קרבנות פעילות פלילית "רגילה". או למשל לזיכרון מטושטש ולא בהיר של אותם רגעים, שנובע ממנגנונים טבעיים של הדחקה והכחשה, וממילא יש לקבל בהבנה רמה מסוימת של אי דיוקים בעדויות הנפגעות והנפגעים. אולם, יחד עם ההבנה לייחודיות של עולם עבירות המין, הכללים היסודיים של המשפט נותרים בתוקפם. אשמה יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר, והנטל להוכחה מוטל על התביעה. לא הנאשם צריך להוכיח שהוא זכאי אלא התביעה היא שחייבת להוכיח שהוא אשם.
מובן שבדברים הללו אין כל חידוש. כל מי שעוסק במשפט פלילי ובמשפט בכלל יודע את כל זה. למעשה, גם אזרחים פשוטים שאינם משפטנים מכירים את הכללים הללו בדרך כלל. אולם, על אף זאת עורר פסק הדין סערה. את המניעים להתגוללות על אב בית הדין, השופט קולה, לא צריך לנחש. מספיק לקרוא את הציוץ של אחד המתגוללים העיקריים, העיתונאי והפרשן רביב דרוקר, כדי להבין. "הכרעת הדין המבישה של אשר קולה ודני צרפתי, כמו לקרוא פסק דין על עבירות מין במאה ה- 19 (ואף מילה על זדורוב)", צייץ דרוקר, כאשר החלק הכי חשוב, כתמיד, נותר בתוך הסוגריים. מסתבר שבמערכות אכיפת החוק עוד לא התאוששו מהעובדה שהרכב שופטים בראשות השופט קולה העז לזכות את רומן זדורוב בניגוד לעמדתם. כנקמה, הם בחרו לתדרך בעוז נגד השופט קולה, ולגייס את כל תומכי המערכת בתקשורת וברשתות לצורך המאבק. אולם, כדי לממש את התכנית נדרש היה לשכנע מובילי דעת קהל ברשת בכלל וברשתות החברתיות בפרט, בשערורייתיות הפסיקה. וכאן מגיעה השטחיות של כל אותם כותבים וצייצנים שלא באמת בדקו את הנושא, אלא מיהרו לצייץ ולכתוב בלי לרדת לעומקו של המקרה. מתוך התנייה כמעט פבלובית התייצבו כל אותם גיבורי מקלדת לצד המתלוננת, בלי לברר היטב את פרטי המקרה ובלי לנסות להבין אותו.
מול הקוקטייל המסוכן הזה של נקמנות ושטחיות ניצבים השופטים שנאלצים להתמודד עמו כשהם חשופים בצריח. לשופטים יש רק את פסק הדין שידבר בשמם ויוכיח את הבנתם בנושא, אך למי יש כוח לקרוא טקסט ארוך כל כך ומורכב?
