לזמן מה, גל העיסוק הספרותי בדמנציה, מחלות זיכרון הנלוות לזקנה, לווה בהיקלטות של המונח העברי לדמנציה: "שיטיון". נדמה שלאחרונה חלה נסיגה בשימוש בו, אולי בגלל חוסר הנעימות שבקישור האדם המבולבל והשוכח ל"שוטה". המונח הנאה שהאקדמיה קבעה, "קיהיון", טרם תפס, אך העיסוק הספרותי בנושא ממשיך לפרוח.
כזה הוא גם הרומן הקצר או הנובלה הארוכה "נמצאת" מאת דן זמל. ייחודה של היצירה בין אחיותיה לנושא בכך שכולה מסופרת מפיה של חולת שיטיון. היא אמורה מתוך תודעתה, מנוסחת כאילו היא מספרת את הדברים לעצמה במחשבתה, ומבקשת לשקף את ההבנה שלה לגבי המאורעות המסופרים ולגבי מצבהּ. זאת, לשמחתנו, לא כ"זרם תודעה", אלא על פי המוסכמה הספרותית של מספר בגוף ראשון; כלומר, בצורה סיפורית, בהצגה של נרטיב בפני נמען (המספרת עצמה כנראה) שכביכול מקשיב. זאת, במגבלות הבנת־המציאות והשפה שלה.
אנחנו מלווים את הגיבורה המספרת, מלכה בן־חורין, בתקופה קצרה אך עמוסה. לא די בכך שהיא סיעודית וזקוקה למטפלת צמודה, ולא די בכך שהיא לוקה באובדן זיכרון – גם בעלה לוקה לפתע בזיהום חמור, מורדם ומונשם ועד מהרה מת; והיא עצמה סובלת מכאבים גופניים ועוברת ניתוח. האירועים הללו קשים כמובן גם לאדם צלול בדעתו, והם קשים בצורה אחרת לאדם השוכח כמעט מיד כל דבר חדש.
למלכה היו חיים מלאים וטובים. בעלה היה מדען בכיר במערכת הביטחון. היא הייתה מורה וציירת, שאומנם ויתרה על חלק מהמימוש העצמי שלה למען משפחתה. שרידי כישרון הציור הם מן המאחזים האחרונים שלה בחייה. בנה ובתה מטפלים בה במסירות רבה, נוסף על המטפלת הזרה הגרה איתה בבית (שהיא מכנה "זאת שגרה אצלי בבית", וכשהיא דמנטית קצת יותר – "ההיא שאיתי"). החוויות שמזמן לה הטיפול הצמוד, והתמיכה החברתית בימי השִבעה, מצטרפות אל זיכרונות העבר הנעימים בסך הכול, ואל היעדר הדאגות הכלכליות, ויחד נוצר סיפור בלי סיבוכים מיוחדים, המאפשר לתת את הדעת לתהליך התקדמותו של השיטיון.
מעקב זה הוא ההישג האמנותי של היצירה. אנחנו נכנסים לראש של אדם דמנטי, ונדרשים לשחזר את ההתרחשויות על סמך פיסות המידע המנותקות שמגיעות לתודעתה של המספרת. אומנם מבחינה זו הקל עלינו המחבר את המלאכה, אולי שוב כדי שנתרכז בעיקר, ושם בפיה, כמספרת, גם דברים שהיא מצטטת מפי אחרים המסבירים לה. וכך, בניגוד לה עצמה, השוכחת מיד ומתקשה לקשר בין דברים, אנו מבינים מה קורה. ועדיין, דברים רבים אנו צריכים לפענח מתוך תודעתה המבולבלת של המספרת ("הביאו אותי לאולם גדול שבו לאנשים היו כובעים על הראש": בית ההלוויות בהר המנוחות בקיץ). יחד איתה אנחנו חוזרים על אותם משפטים ושאלות קבועים, נתקעים באותן לולאות מחשבה, וזקוקים, כקוראים, לסבלנות שזקוק לה האדם המלווה את החולה הדמנטי. זה כמובן מתיש לפעמים.
ההיחלשות הקוגניטיבית של מלכה ניכרת לאורך הספר, למשל בקושי הגובר שלה לזהות את ילדיה – אך היא מואצת בפרקי הסיום, ומתבטאת בנסיגה חמורה בשפה. המשפטים נעשים קצרים, הפשר הולך ואובד, הגופים והשמות נעלמים, הדברים נעשים ל"מה" ו"זה" ו"כל מיני". לבסוף גם המילים מתבלבלות, ומילים שאינן קיימות נכנסות לה לתודעה. "היו כמה רחוקים שם. נישַם כמה שחילוּ". בשיאו של הספר, אין לנו מושג מה קורה.
תצוין העטיפה מעשה ידי סטודיו פרדס, שבצילום מוקטן כנראה אינה עוברת: עלה זהוב שנשר ונותר ממנו רק מעשה־הרוקם של עורקיו.
