ערד ניר, ערד ניר, הנך מתבקש לסור לסוכת המציל ולאסוף ממנה את שמחת החיים שהשארת שם. גם את, זהבה, הגאווה הלאומית ממתינה לך במחלקת האבדות של תחנת הפיקוד. ככל שעובר הזמן, נאום החמוצים של נתניהו מתגלה כגרסה החיוורת של המציאות. יש לנו עסק לא רק עם חמוצים, אלא עם מי שמסרבים לצאת מקופסת השימורים שלהם גם כשהחומוס מרוח על הצלחת, הפיתות חמות מהאש וכולם מסביבם פוצחים בריקודים.
וכמובן, איך אפשר בלי נבואות ה"וינטר איז קמינג" בכל פעם שישראל עושה משהו ש"עלול להרגיז את הערבים", כאילו מדובר בילד היפראקטיבי שאסור להתחיל איתו וכולם נדרשים ללכת על קצות האצבעות כדי לא להפר את שלוותו. ואיזו אכזבה, גלאון, איזו אכזבה כשהחורף בסוף לא מגיע ומסתכם, נכון לכתיבת שורות אלו, במשב רוח קל של ימי זעם. גם אותם היא לא היססה לייחס להצהרת טראמפ, כאילו שבשאר השנה הפלסטינים עושים כאן ימי מדיטציה.
אוהבים לומר על טראמפ שהוא מרסק בהדרגה את כל הערכים האמריקניים הגדולים. אבל דווקא טראמפ, נצר למהגרים גרמנים שהגיעו ליבשת באותה שנה שפסל החירות הגיע לניו־יורק, גדל על הסיפור האמריקני הקלאסי: 13 מושבות אנגליות כורעות תחת נטל השלטון הבריטי ומחליטות שדי, הגיע הזמן להכריז על עצמאות. גם אז היו מתנגדים. גם אז היו אז מי שחשבו שלא יהיה חכם לצאת בהצהרות. וגם שם, הדרך לעצמאות עברה קודם כול בהכרזת המדינה, ורק לאחר שאספו את הגופות הגיעה גם ההכרה. בלי זה לא הייתה ארה"ב.
גם בממלכה הבריטית של המאה ה־21 עדיין ממתינים להכרה. למרות שמלוכה זה פאסה ולמי בכלל אכפת מה סבתא חושבת על הבחורה שהבאת הביתה, הנסיך הארי הצהיר על אירוסיו למייגן מרקל רק אחרי שקיבל את ברכתה של המלכה אליזבת.
מה יש בה, בהכרה, שהופך את המאבקים שלנו לכל כך קדושים וחשובים? כדי לענות על כך כדאי לבחון כיצד מדבר השמאל כשהוא מנהל את המאבקים האישיים שלו. קחו לדוגמה את סוגיית הנישואין החד־מיניים: המדינה מכירה בנישואין חד־מיניים שהתקיימו בחו"ל. יותר מזה – בני זוג מאותו מין יכולים להיחשב בישראל כידועים בציבור. טכנית, נמצא פתרון לקהילה הגאה. אבל עובדה היא שהם לא מסתפקים בזה. לאחר שבית המשפט העליון בארה"ב הכיר בנישואין אזרחיים, נשמעה דרישה מצד נציגי הקהילה שישראל תעשה מעשה דומה. מאחורי הדרישה עומדת ההבנה שגם אם נמצאה דרך טכנית לפתור את בעיית הנישואין החד־מיניים, עדיין יש משמעות לעובדה שהם ייערכו כאן בארץ. כי הכרה מעוררת אחריה שינוי מחשבה וקבלה. ההכרה היא לא רק טכנית, אלא אבן דרך מבחינתם במאבק למיגור ההומופוביה.
כעת מגיעה השאלה: למה מה שכל כך ברור לשמאל כשזה נוגע למאבקים שלו, נראה להם כמו הזיה לאומנית כשמדובר בדרישה ישראלית להכרה בירושלים כבירתה?
מי שהשתתף במאבק או שניים בחייו יודע שהדרך לזכויות ולקבלה ציבורית עוברת בהכרה סימבולית. למעשה, השינויים הגדולים בהיסטוריה נעשו תוך כדי דרישה להכרה. המהפכה הצרפתית, הסופרג'יסטיות בבריטניה – וגם שם היה מחיר דמים למאבק. מישהו היום טוען שהמאבקים האלו לא היו לגיטימיים? שנשות בריטניה היו צריכות להמשיך לבלוע את אי־השוויון בשקט כדי לא להרגיז את השלטון? שֶמותה של אמילי דייוויסון שהתפרצה למירוץ כדי להעלות את המודעות למאבק ונדרסה על ידי סוסו של המלך ג'ורג' החמישי היה מיותר? אף אחד, בוודאי לא בשמאל, לא טוען את זה. כי ככה זה – מחיר הדמים מתקבל רק כשמדובר במאבקים שלך.
כנראה כל פעולה דקלרטיבית של מדינת ישראל תעורר כאן את האגו הפגוע של הפלסטינים. מישהו, מתישהו, צריך להיות אמיץ כמו אנשי המושבות הבריטיות. מתישהו צריך להגיע הרגע שבו אנחנו מסוגלים לומר "חלאס – שיזעמו". כן, יכול להיות שיהיו אבדות, אבל הדרך למדינה ריבונית עוברת שם. אין מה לעשות. ולהכרה יש משמעות. ברגע שמדינה גדולה כמו ארה"ב מכירה בנו, היא מובילה רוח מסוימת שמעודדת עוד מדינות להצטרף. רוב ההישגים המדיניים נעשים כך – על ידי קביעת עובדות בשטח. על ידי אמירה לא מקובלת שבסוף הופכת למצב נתון. זה לא סתם שראש הממשלה דורש הכרה. זה לא סתם שהוא מתעקש עליה כתנאי בסיסי לתהליך השלום. בלי הצהרה מהצד הפלסטיני שהוא מכיר בזכות שלנו להיות כאן, לא יהיה שום תוקף לשום הסכם. ההכרה היא הבסיס לכל שינוי. ההכרה היא הכול.
