צבא הגנה לישראל תמיד היה קונצנזוס. מה יכול להיות יותר ישראלי ויפה מאשר ארגון אליו מתקבצים מכל כנפות, בכל צבע – כדי להישבע על תנך (או מדליה, או קוראן או הברית החדשה) על מנת להגן על מדינת ישראל מכל איום ולשמור על חיי אזרחיה? מה יכול להיות סמלי יותר מאשר צבא לוחם שהקים לעצמו העם היהודי שעלה וצמח מעפר כדי להיבנות מחדש במדינה שהיא סמל ומופת של חזון ציוני ברוח נביאי ישראל?
"תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" (דוד בן-גוריון). האמנם?
האירוע האחרון בגבול מצרים בו נהרגו סמל ליה בן נון, סמ"ר אורי יצחק אילוז וסמ"ר אוהד דהן, היה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל בכל הנוגע לאמונה שלי שצה"ל עושה הכול על מנת להגן על חיי חייליו. העמדה המבודדת, ניתוק הקשר, הבוטקה שאינו עומד בסטנדרטים מינימליים של מבצעיות, השעות הארוכות מדי בשמירה – איך יש מי שחושב לעצמו שזה מתקבל על הדעת? לא אדם אחד כשל כאן. בזה אחר זה כשלו שורה של בעלי תפקידים בכל הרמות, שפשוט לא השכילו להבין את מהות תפקידם עבור החיילים הללו, הי"ד.
איש איננו תמים: לא קיים צבא פעיל ותפקודי שיכול להבטיח שחייליו יחזרו הביתה בשלום. כל הורה יודע שאי אפשר להבטיח שבנו או בתו יחזרו בדיוק כמו שנכנסו אל המסגרת הצבאית הלוחמת והתובענית. הרי כל מהותו של חייל הוא להסתכן על מנת שהחזית לא תזלוג אל העורף – ולתפקיד כזה יש פעמים רבות מחיר כבד. יחד עם זאת, הציפיה שלנו כעם הוא שהארגון הזה על מפקדיו מכל הדרגים יבין את גודל האחריות שניתנה בידיו ויפעל ללא לאות כדי לקיים את ייעודו. לכן, כאשר המחיר הוא תוצאה של מה שנתפס בציבור כזלזול וכרשלנות בוטה (כאשר כמובן טרם פורסמו מסקנות התחקיר הצה"לי בנוגע למקרה הספציפי הזה ולכן אין בכך וודאות) – הקרביים רותחים והבטן מתהפכת.
האם אכן לא אותרו החיילים במשך שעות? האם אכן איישו את עמדת השמירה 12 שעות בתנאים מגוחכים בלי בדיקות סדירות של חמ"ל או מפקד? ומה עם החדירה החלקה של המחבל פנימה אל מעבר לגבול? סגירת פרצות בעזרת אזיקונים? גבול ארוך אשר הסד"כ המאייש אותו מצומצם באופן מחפיר? אירועי ההברחה המתרחשים שם תדיר ללא יכולת הרתעה אמיתית? אלו שאלות קשות שלא נשארות מבודדות בתוך הצבא עצמו ולהן השפעה עצומה על חוסנו של עם ישראל.
זהו אינו האירוע היחידה המוביל לדיון ציבורי נוקב בשאלת תפקודו של צה"ל בסיטואציות מורכבות לתפעול. מידי זמן מה מתרחש אירוע שמכנס את כולנו לימים ושבועות של שיח נוקב. כולנו זוכרים את המקרה המזעזע והכואב בו נהרג לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל. תמונות המחבל המתועב – שהצליח להתקרב אל הגדר בחסות המהומה על גדר הגבול מול עזה יחד עם חבריו – יורה בבראל דרך החרך בחומה, התפרסמו בכל מדיה אפשרית וריסקו את ליבנו לרסיסים. הזעם גאה, ולא רק בגלל מעשיו של המחבל אלא משום שכולנו תהינו כיצד צה"ל הגדול והחזק שוב נכשל אל מול מחבלים נטולי אמצעים. מדוע?
וזה כמובן לא נגמר שם. צה"ל נכשל כישלון חרוץ גם בהתמודדות מסוג אחר, דומה אך שונה: בעודי כותבת טור זה התפרסמה ידיעה חמורה אך לא מפתיעה העוסקת בגניבה של עשרות כדורי רובה מבסיס צאלים. מחריד עד כמה מהר גללתי הלאה לפיסת החדשות הבאה. עוד מאותו הדבר. עוד כשל באבטחה, כשל בהרתעה, כשל בחיילות, כשל במנהיגות. עושה רושם שלצבא חשוב לשמור בראש ובראשונה על הצבא. הציבור מצפה לתהליכי עומק של הפקת לקחים, לענישה, לצדק. עושה רושם שלא מתקיים שם אף אחד מאלה. גניבה רודפת גניבה, חדירה לבסיס רודפת חדירה – ועולם כמנהגו נוהג. כאילו לא למדנו כלום.
כשצה"ל נוסע על אדי הדלק האחרונים שלו בדמות שאריות הרתעה שהולכת ונשחקת מזה כמעט ארבעה עשורים, אין פלא שתעוזתם של המחבלים גדלה והולכת. במקביל, את שדרת הפיקוד מאיישים אמנם קצינים מצוינים – אבל כאלה שמצוינותם, לתחושת רבים, אינה באה לידי ביטוי בכל הקשור להצעדת צה"ל קדימה.
האלוף במיל' יצחק בריק מזהיר כבר שנים ממצבו הרעוע של צה"ל ומכך שאינו כשיר למלחמה. בריק מדבר בין היתר על הפן החומרי – אבל הפן התודעתי החסר כל כך בימים אלה לא פחות חשוב ממנו, ואולי אף יותר. לעיתים מתקבלת התחושה כי מערך הסייבר וחיל האוויר הן שתי גזרות בהן מתמקדים רוב המאמצים והשאר פשוט נשכחים להם בצד. אם תוסיפו לזה את מספר החיילים המתדלדל משנה לשנה ואת קיצור השירות הצבאי – נקבל מול עינינו מתכון ולאסון שנראה שאיש אינו להוט למנוע. מאמץ כה גדול לשדר "עסקים כרגיל", וכמעט אפס רצון לפרוץ גבולות של יכולת ומוטיבציה. האלוף בריק מנסה לזרוע בהלה במערכת שזה עלול להיות הדבר האחרון שעוד יכול להציל אותה מעצמה ומהחידלון ששקעה בו. אבל האם היא רוצה בכלל להינצל?
את החיילים היקרים שלנו איש לא יכול להחזיר. משפחות נהרסו, אמון העם במה שהיה עד לא מזמן מדורת השבט הבלתי מעורערת הולך ומתפורר וכמו בשניות האחרונות לפני תאונה, עושה רושם שההתנגשות היא בלתי נמנעת. לשמחתנו, זה לא חייב להיות מצב קבוע. התנאי הוא לרדוף אחר האמת, לדווח נכונה, לקחת אחריות, להעריך סיכונים ויכולות ולהעמיד את חיילינו גבוה בראש פירמידת סדר העדיפויות של צה"ל אחרי אזרחי מדינת ישראל. אני רוצה לחזור להלל, לפאר ולשבח את הצבא שלנו באזני ילדיי. אני לא רוצה לפחד לטעת בהם שתילים של מוטיבציה. אני אמנם עדיין משוחחת איתם על חשיבות השירות – אבל מכוונת נמוך כדי לא לעשות שקר בנפשי. זה לא מגיע לנו, ובטח לא מגיע לילדינו.
בתקווה לימים טובים יותר, ולצה"ל חזק, אחראי ומנצח.
