עציצים, פרחים, שתילים, סוקולנטים או מטפסים: אני אוהבת כל מה שמכניס את הירוק שבחוץ אליי הביתה ונותן לי תחושה של עוד קצת חמצן.
פעם לא הבנתי את הקונספט של זרי פרחים, הרי מהרגע שהם מגיעים אלייך הם למעשה מתחילים תהליך של גסיסה עד שיגיעו לפח וישאירו ניחוח ביוב בתחתית האגרטל. אבל האמת היא שלמרות סופם הידוע מראש – פרחים באמת משמחים ומרחיבים לי את הלב. והאמת הפחות נעימה היא שגם העציצים שמגיעים אליי מתחילים מאותו הרגע תהליך של גסיסה עד הסוף המר.
אני לא יודעת למה זה קורה, אבל מהשלב שהכנסתי אותם אל ביתי, מתחילה מלחמת ההישרדות שלהם. בחיי שאני משתדלת, אבל זה לא ממש עובד בינינו. פעם אמרו לי ״את משקה יותר מדי״, אז הפסקתי. אמרו לי ״הם מתייבשים״, אז השקיתי. אמרו לי: ״יש להם יותר מדי אור״, אז הצללתי, וכשאמרו לי שחשוך להם – מרפסתי (הנחתי במרפסת, אז מה אם אין מילה כזו, צריכה להיות). מה שלא אעשה, איכשהו אני הורגת אותם. למעשה זה לא ממש נכון – הם מתאבדים בעצמם.
בשלב מסוים ניסיתי לעבור לעציצים שבהגדרתם לא דורשים הרבה טיפול. ״זה יחזיק אצלך גם אם לא תעשי לו כלום״, אמרו לי. ובכן, באמת ברוך ה׳ מאז החלפתי באותו כלי שני צמחים נוספים.
עם השנים למדתי לא להיקשר מדי לעציצים שלי, וכמו בכל מערכת יחסים, לשים לב גם לרגעים היפים שלנו יחד. והכי אני אוהבת לגלות את אלו שאני כבר ויתרתי עליהם אבל הם החליטו שהם נלחמים ושורדים למרות הכול. ואז פתאום יוצא עלה חדש מבין הענפים היבשים וזה הכי משמח שיש.
לא, אין פה משל לחיים, רק לצמחים. אבל אולי בכל זאת תעדיפו להביא לי פרחים.
