אני הולך לפרסם כאן הודאה שכנראה תפגע קשות במעמדי כבן תרבות: לא ראיתי שום פרק שלם מסדרת הטלוויזיה "היורשים". המתוארת כיצירת מופת בפי רבים שהתאבלו זה עתה על ירידתה מהמסך. יתר על כן: לא ראיתי גם שום פרק שלם מ'משחקי הכס'. חצי פרק של 'היורשים', שהתמקד בתככים האינסופיים בין בני המשפחה המתוארת בסדרה, הספיק כדי לדחות אותי מהסדרה הזו. ודקות ספורות מן הפרק הראשון של 'משחקי הכס', שאליה ניגשתי רק כדי להבין על מה כולם מדברים, הספיקו לי כדי להיגעל מן האלימות הברוטלית שממלאת, כפי שהבנתי, כל פרק ממנה, ולא לחזור אליה עוד.
נגעלתי מהסדרות האלה כי כולן מלאות ברוע האנושי, ואין להן אפילו שום מילה רעה לומר עליו. הרוע הוא נתון, כמו מזג האוויר, והנחת המוצא היא שאנשים הם אופורטוניסטים מטבעם, ומוכנים לכל רוע כדי לקדם את מטרותיהם. כל השאלה היא אפוא מי יהיה המקיאווליסט הכי מוצלח בסדרה. ואני אומר: לא, תודה. אנשים אלימים ומרושעים יש לי מספיק בעמודי ואתרי החדשות. הנבלים האלימים ממלאים את הדיווחים על הטרור הביטחוני ועל הפשיעה האזרחית; המקיאווליסטים המרושעים ממלאים את טורי הפוליטיקה והכלכלה. ומה אנחנו רוצים בערבו של עוד יום עמל, אם לא קצת אסקפיזם? איזה אסקפיזם יספקו לי הסדרות שמציגות בפניי גרסה עוד יותר קיצונית של המנוולים שפגשתי כל היום באתרי החדשות?
יתר על כן: את הרוע החדשותי לרוב איננו רואים בעיניים. כשמדובר באלימות, לרוב משתדלים עורכי החדשות דווקא לחסוך מאתנו את המראות הקשים ביותר, וכשמדובר בנבזות, היא ממילא אינה ניתנת לביטוי ויזואלי. רק בסדרות, הכול נפרץ. סדרות הפנטזיה מספקות תיאורים מוחשיים של אלימות מינית וכללית ששום עורך חדשות לא היה מעז להראות, ובכך מקהות את חושינו ומנרמלות את המראות הנוראים. הסדרות הכביכול יותר ריאליסטיות ועכשוויות, כדוגמת 'היורשים', עושות דבר גרוע לא פחות: הן מנרמלות את הרוע עצמו; גורמות לנו לחוש שהוא חלק טבעי מהעולם הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים, וכל ניסיון לצאת נגדו אינו אלא תמימות אנכרוניסטית. ואני, מה לעשות, עדיין מספיק תמים כדי לא לרצות נרמול כזה.
לשמחתי הרבה, במוסף 'גלריה' של 'הארץ' ביום שישי האחרון מצאתי תנא דמסייע לתחושותיי, דווקא בדברי אחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה החשובים בישראל, חגי לוי. המוסף הזמין שני כותבים משובחים לכתוב את דעתם על 'היורשים', את לוי ואת הסופר אסף גברון. גברון, כמו שאתם כבר מבינים, היה בעדה, ואילו לוי תקף אותה בחריפות: "מ'היורשים' נחלצתי רק אחרי הפרק החמישי. היה פה מקרה ייחודי של סדרה שברור שיש בה שיאים של כתיבה ומשחק ויש לה קול ויש לה בהחלט 'גרביטי' [כוח משיכה], ומצד שני – יש גבול לכמה אני יכול לבלות עם אנשים שאני מתעב. חוויתי איזה דז'ה וו מצפייה ב'בית הקלפים' מלפני כמה שנים; סידרה שאחרי שצפיתי בשני פרקיה הראשונים קמתי והלכתי מייד להתקלח מתוך צורך דחוף, ולא שבתי אליה מעולם. הבנתי שנחשפתי לעוד יצירה בתת הז'אנר המתפשט והולך: 'ההתענגות על הרוע'".
בהמשך המאמר מציין לוי שדמויות מהסוג הזה נוגדות את כל מה שהוא מאמין בו בכתיבה, שזה עיסוק בדילמות המוסריות של הדמויות, ואף טוען ש"המשיכה הגוברת של הטלוויזיה האמריקאית לסדרות כאלו, יש בה משום ניהיליזם. זו הכרה של היוצרים שלהן בריקבון העמוק ובשחיתות המוחלטת של אמריקה תוך היקסמות מוחלטת מהם, בלי שמץ של עמדה אתית". כך קורה שהטלוויזיה לא רק מציגה בפנינו מראה של המציאות, אלא גם מעצימה אותה. עם נרמול כזה, מה הפלא שפוליטיקאים ואנשי עסקים, וגם לא מעט אנשים מן השורה, מבינים שההצלחה היא המדד היחיד שחשוב, ולעזאזל הדרך שבה הושגה.
אתמול, שלושה ימים אחרי שקראתי בהתרגשות את מאמרו של לוי, הלכתי למכון ון ליר בירושלים, לערב לזכרו של הסופר א"ב יהושע, במלאת שנה למותו. ידידו של יהושע, פרופ' דן מירון, סיפר שם איך 'בולי' נהג להתלונן בפניו על שהספרות המערבית כבר אינה מתעניינת בדילמות מוסריות. נזכרתי שפעם אכן קראתי מאמר של יהושע, שהתלונן בדיוק על כך. אז מה שהתחיל בספרות העומק המשיך עכשיו גם לתרבות הפופולרית, וטוב שאנשים רגישים כמו יהושע וחגי לוי מסוגלים להשתרר מכבלי התקינות הפוליטית ולהתלונן על כך. אצל לוי זה הגיע לווידוי שהוא כבר 15 שנה לא רואה שום תכנית חדשות ושום ריאליטי. וזה אדם שפרנסתו היא מהקולנוע והטלוויזיה.
נ.ב. כל מה שנאמר כאן אינו בא לומר שהפסקתי לצרוך תרבות מערבית, ואני מסתגר בד' אמותיו של עולם התורה וההלכה. אבל חשוב שנזכור למה מלכתחילה אנשים כמונו רואים בתרבות המערבית יסוד מרכזי של זהותם, עד כדי יכולת לדרוש לפעמים גם מיסודות של עולמנו הדתי לסגת מפני יסודות שרכשנו בעולמנו המערבי. זה היסוד ההומניסטי של תרבות המערב; היסוד של כבוד האדם, באשר הוא אדם, שיוצר אצלנו את ההסתייגות העמוקה ממעמדם הנחות של נשים, לא-יהודים, או להט"בים, בתרבות היהודית-דתית. אבל אם אנחנו לא מוכנים לקבל פגיעה בכבוד האדם גם אם היא באה בשם עולמנו הדתי, למה שנסכים לקבל פגיעה כזו כשהיא באה מעולמנו המערבי?
