בשנת 2017, כאשר יצא לאור הספר "המקור" של דן בראון, בינה מלאכותית הייתה עדיין בגדר פנטזיה עתידנית. הספר עצמו נחשב לפחות מוצלח בסדרת "רוברט לנגדון", אבל היום הוא מספק לנו מבוא מרתק לאתגרים שמביאה איתה הטכנולוגיה החדשנית.
הנקודה בספר שבה התברר שמערכת הבינה המלאכותית פירשה הוראה פשוטה של "נא לדאוג שהמצגת תועבר ללא הפרעות" כהנחיה להפעיל רוצחים שכירים באמצעות ה"דארק נט" כדי להתנקש בכל מי שמציב סיכון פוטנציאלי להעברת המסר של המצגת, ממחישה זאת בצורה מצוינת.
האתגרים בשימוש במערכות AI גדולים ומגוונים וכך גם החששות מההשלכות הנלוות. כעת מנסה הרגולטור להתמודד איתם ומתקשה לעמוד בקצב הטכנולוגי. בפני הרגולטור עומדים לא רק האתגרים הגדולים שחזה דן בראון, אלא גם – ואולי בעיקר – האתגרים הקטנים והיומיומיים, כמו התפתחות שוק העבודה במקביל להתפתחות הטכנולוגית ולא פחות מכך – שמירה על זכויות היוצרים.
כדי להבין את האתגר הזה, בואו ניזכר רגע ב"תולדות העברת המידע". עם תחילתו של עידן האינטרנט, עברנו ממצב שבו אנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לאתר מידע, למצב שבו אנחנו מוצפים במידע. מהנקודה הזאת נכנסה האנושות לחיפוש אחר זיקוק התוכן, התאמה פרסונלית וכן הלאה. מערכות בינה מלאכותית יודעות למעשה לאתר את אין סוף התכנים הקשורים לנושא שמעניין אותנו, לתמצת ולבצע פעולה אקטיבית כדי לשדרג את התוכן וכדי להעניק לנו את התוצר המבוקש באופן המדויק והמזוקק ביותר.
והנה שאלה: אם בסופו של דבר התוצר של מערכת ה-AI מבוסס על כמות עצומה של תכנים שאת חלקם אתם אלה שכתבתם, מה הבעיה בעצם? נדגים באמצעות מערכת "Midjourney".
Midjourney היא מערכת שיודעת לייצר תמונות על פי בקשה. באמצעות הסבר קצר של המשתמש, המערכת יודעת לקחת כמות עצומה של תמונות מרחבי הרשת ולייצר באמצעותן את התמונה המבוקשת. אבל רגע, ומה אם חלק מהתמונות שבהן משתמשת המערכת מוגנות בזכויות יוצרים? ומה אם הבעלים של אחת התמונות שבהן משתמשת המערכת מתנגד לכך שמישהו יבצע שימוש בתמונה שלו ללא אישור?
לכאורה, המשקל הסגולי של כל תמונה כזאת הוא פרומיל מהתוצר הסופי, אבל בפועל צצה כאן סוגיה מרתקת שאיתה צריך להתמודד הרגולטור.
משתמשי Midjourney יכולים לטעון שהתוצר הסופי, כלומר התמונה המעוצבת, לא תלויה באף אחת מהתמונות שבהן נעשה שימוש, הרי משקלה הסגולי של כל תמונה כזאת בתוצר הסופי הוא אפסי. בד בבד, יכול לטעון פלוני אלמוני ש-Midjourney עשתה שימוש בתמונה שלו, ושגם שימוש מזערי כזה הוא לא מאשר לבצע ללא אישור או ללא תשלום.
בעיניי, הדרך הטובה ביותר לנתח את הסוגיה הזאת היא באמצעות ההלכה היהודית. כשנחשפתי לראשונה לדילמה הזאת, נזכרתי בסיפור שנהוג לספר לילדים על דור המבול. מסופר על ילד שהלך ברחוב עם שקית גרעינים ומסביבו נאספה חבורת נערים. כל נער לקח גרעין אחד מהשקית של הילד עד שלא נותר לאותו ילד אפילו גרעין אחד בשקית. התוצאה? כל נער לקח פרומיל אחד מהשקית, גרעין אחד, כלום, זו אפילו לא גניבה, אבל לילד שהייתה לפני רגע שקית גרעינים לא נותר כלום וגם לא נותר את מי לתבוע. הרי לא ניתן לתבוע מישהו על גרעין אחד. התוצאה אגב, הייתה הרת אסון עבור המין האנושי והרמז לימינו אנו, הוא שיש להעניק את המשקל הראוי להגנה על זכויות היוצרים בתוך הדהירה המהירה לעבר ההתמכרות של כולנו לתוצרי בינה מלאכותית.
אתגר זכויות היוצרים עשוי להיות הברומטר שיאפשר התקדמות מדורגת ובריאה יותר של שימוש במערכות AI בחיי היום יום שלנו. פתרונות שיאפשרו תכלול של תכנים במקביל לשמירה על הזכויות של יצרני התוכן יאטו באותה הנשימה את קצב השינוי של מאפייני שוק העבודה ויאפשרו היערכות מתאימה של כל השחקנים הנוגעים בדבר – ממשלות, אזרחים וחברות.
