את המהפך הכי גדול בחיים שלי עברתי בכיתה ד'. עד כיתה ד' הייתי ילד חנון, חלש, ביישן, חסר ביטחון, בודד, לא מקובל ושקט, ובכיתה ד' הפכתי לילד אחר, מצחיק יותר ומגניב יותר ואהוב יותר ומקובל יותר והרבה יותר רועש. המהפך התרחש כשעברנו דירה, בקיץ שבין כיתה ג' לד'. עד אותו הקיץ אמא שלי ואני גרנו בשכונת גילה בירושלים, במתחם ענקי ומוזר ומוזנח ברחוב אחלמה, אבל אז, בדרך נס, אמא שלי התקמבנה על דירה בשכונת קטמון הישנה, אני עברתי לבית ספר חדש, וחיי השתנו ללא הכר.
עד כיתה ד' הייתי ילד שקט וביישן. לא אהבתי לדבר ולא רציתי להשמיע את קולי. הייתי יושב שעות מול השולחן בסלון ובונה דברים נפלאים בלגו. בהפסקות בבית הספר הייתי נשאר בשקט בכיתה, מצייר ציורים במחברת, וממתין בסבלנות שהשיעור הבא יתחיל. אהבתי את המורות שלי, ואהבתי את הבית שלי, ואהבתי את אמא שלי, ואהבתי את השקט שלי. עד כיתה ד' הייתי ילד כל כך שקט. אבל אז השתניתי.
אני זוכר את היום הראשון בכיתה ד'. ישבתי בקצה הכיתה, מבוהל ובודד, וציירתי ציורים במחברת מנוילנת כזאת, כשלפתע רואי ניגש אליי, ואמר לי, הי אתה מצייר יפה! בוא תהיה בחבורה שלנו, יש לנו חבורת ציורים, ככה רואי אמר, אני זוכר את הקול שלו, אני זוכר את הבהלה שאחזה בי כשהוא פנה אליי, ואני זוכר את השמחה שהתפשטה לי בלב כשהבנתי שהוא גואל אותי מהבדידות. עוד באותו היום הצטרפתי לחבורה של רואי, ומאז ועד עתה, החברים שהיו איתי בחבורה הזו הם החברים שאיתם אני צולח את החיים.
זה היה שינוי אינטנסיבי, מהיר ולא מנוהל. בתוך כמה שבועות הפכתי מילד חלש שלא פוצה פה, לילד מקובל שלא מפסיק לדבר. באותה שנה גם נרשמתי לחוג כדורסל באולם הישן של הפועל ירושלים במלחה, והפכתי לשחקן כדורסל לא רע. הפסקתי להשקיע בלימודים, והתחלתי להפריע למורים, חחחחח, ילדים חוצפנים הופכים למקובלים יותר מהר. בכיתה ז' נבחרתי לוועד שבט בבני עקיבא, בכיתה ח' נבחרתי לוועד כיתה, ובכיתה י' התחלתי לצאת עם הנערה הכי שווה בבני עקיבא. ואת הכול עשיתי ברעש ובצלצולים.
זאת האמת, מאז כיתה ד' אני אדם די רועש. כשפתחתי את הפייסבוק הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. סוף סוף אני יכול להשמיע את עצמי הלאה כמו שצריך! אחר כך יצרתי סדרת רשת שבה אני מדבר בלי סוף, אחר כך קיבלתי טור בעיתון, טור שבו אני כותב מה שבא לי אתם קולטים! בקיצור הבנתם את הנקודה, מכיתה ד' ועד היום הרעש שלי מתגבר והולך.
גמר האן־בי־איי מתקיים בימים אלה, הקבוצות המדהימות של מיאמי ודנוור נאבקות על התואר הנכסף, ועל המגרש בולט כוכב אחד אגדי – ניקולה יוקיץ' שמו. תקשיבו, אתם חייבים לראות איך הוא משחק, זה לא יאומן. מצד אחד הוא איש ענקי וכבד ומגושם. ומצד שני הוא מתנהל על הפרקט כמו איזו בלרינה עדינה ומתוחכמת. המסירות שלו ערמומיות וגאוניות. הזריקות שלו שבריריות ורכות. וכל הנוכחות שלו במרחב, היא נוכחות זהירה כזאת, ומנצלת, קשה להסביר את זה. זה משהו שצריך לראות.
אתם מבינים, יש שחקנים שקולעים סל ואז שואגים ומבליטים את השרירים שלהם החוצה. יש שחקנים שמטביעים ואז נועצים מבט מזלזל בשחקן ששמר עליהם. אבל כשיוקיץ' קולע, הוא נראה כמו איש ששבר כוס במסעדה. במקום לחגוג את הסלים המדהימים שלו, הוא חוזר להגנה עם פרצוף של, "אה… סליחה…" חחחח, אני לא יודע אם אתם מבינים כמה זה מופרך, השחקן הכי טוב במגרש, אולי השחקן הטוב בעולם, משפיל את המבט אחרי כל סל שהוא קולע! הניצחונות שהוא מביא לקבוצה שלו לא גורמים לו להרים את האף או את הלב. הוא מביס את הקבוצות הכי טובות בליגה, הוא חתום על המהלכים הכי יפים באן־בי־איי, ואת הכול הוא עושה בצניעות, בעדינות ובשקט.
אפשר בשקט, אתם מבינים. אפשר גם בשקט. זה מה שיוקיץ' הצדיק מלמד אותי בימים האחרונים. איך הוא ניצב לו, בעדינות מגושמת, מול כל כל כוכבי האן־בי־איי שמנופפים בעצמם בשחצנות, איך הוא מביס אותם, את כל הלברוןג'יימסים הרועשים, בחריצות, בענווה ובשקט. איזו מראה מדהימה וכואבת הוא מציב בפנינו, בפני כל האנשים הרועשים. אפשר גם אחרת. אפשר גם בשקט. ובעוד כמה ימים בעזרת השם, השקט הזה יביא לדנוור אליפות.
כשהייתי בכיתה ד' הפכתי לאיש רועש. כבר שנים ארוכות שאני משיג לעצמי תועפות של תשומת לב בזכות הרעש הזה. אבל השקט ההוא, שהיה בי כשהייתי ילד, השקט הזה עדיין פועם לי בעורקים. רבי נחמן הצדיק לימד אותנו שאפשר לפעמים לצעוק בקול דממה דקה. ואולי המסע שלי בשנים הבאות, אולי המסע שאליו אני צריך להטות עכשיו את ליבי, בשנים הצמאות והיפות שעוברות עליי, הוא מסע שיאפשר לי להנמיך קצת את הווליום הזה שאליו התמכרתי, ויחזיר אותי אל השקט הזה שאבד לי מזמן.
אני לא יודע מה זה אומר. אבל אני יודע שאפשר אחרת, אפשר גם בשקט, בעדינות ובחמלה. שכוייח.
