פדהאל בן עמינדב סיים לאכול את ארוחת הערב שלו (שכללה מן, והזכירה באופן מפתיע את 365 ארוחות הערב שקדמו לה) והתכוון ללכת לישון, כשהמולה גדולה התחוללה במחנה. כעבור כמה שניות עמינדב הכניס את הראש לתוך האוהל. "המרגלים חזרו", הוא בישר בהתרגשות לאשתו ובנו. "אני הולך לשמוע מה הם מספרים על ארץ כנען".
הוא התרחק לפני שפדהאל הספיק לבקש להצטרף. אמא של פדהאל רצתה לשלוח אותו לישון, אבל היא ידעה שהוא לא יצליח להירדם מרוב התרגשות, שלא לדבר על הרעש שהתעורר מסביב – הם חנו הפעם בשורה הראשונה, סמוך מאוד לאוהל מועד – אז היא ויתרה לו. את השעה הבאה הם העבירו בתהיות על תוכן הבשורות שהביאו איתם שנים עשר הנציגים. כמו כל העם, הם זכרו היטב את הנקודות שמשה הורה לברר במיוחד: טיב הארץ, שומנה ועציה, וגם טיבם של השוכנים בה – כוחם, מספרם ועריהם. בארבעים הימים האחרונים הנושאים האלה חזרו שוב ושוב בכל שיחה, והנושא המשיך להסעיר את הדמיון גם אחרי שכל השערה אפשרית כבר נזרקה ונותחה מכל כיוון.
עמינדב נראה מוטרד כשחזר לבסוף. "המצב לא פשוט, מסתבר", הוא השיב לשאלותיהם המיידיות. "המרגלים אישרו שהארץ היא זבת חלב ודבש, אבל הם אומרים שהעם שיושב עליה עַז, יש שם עמלקים ואמוריים וכנענים והערים שלהם בצורות. האספה עוד לא הסתיימה, רק קפצתי לחטוף משהו קטן". והוא לקח פרוסת עוגת מן, ויצא בלי להשיב על אף שאלה.
"מה ההפתעה", תהתה אמא בקול. "כבר במצרים משה סיפר לנו שאנחנו הולכים לארץ הכנעני, שהיא זבת חלב ודבש. הם חשבו שסתם קוראים לה 'ארץ הכנעני'?"
לבן שלה לא הייתה שום תשובה חכמה להשיב ממרום עשר שנותיו, אז הם המשיכו לחכות. פדהאל כבר נרדם בישיבה כשאבא חזר סוף סוף. הבלבול המודאג פינה את מקומו לכעס.
"רימו אותנו", הוא אמר ביובש. "אנחנו לא יכולים להתמודד עם העם שיושב בארץ הזאת".
"אבל ה' יכול להתמודד איתם, נכון?" התעורר פדהאל. "הוא הביא על המצרים עשר מכות, הוא בטח יכול גם…"
"המרגלים היו שם", קטע אותו אביו. "הם לא מדברים סתם. יש שם ענקים, אתה מבין?"
"אבל הילד צודק", התערבה אמא. "אתה חושב שמי שיכול לקרוע את הים לא יכול להסתדר עם כמה ענקים? אם הוא מביא אותנו לארץ הזאת, כנראה הוא רוצה…"
"'מביא אותנו לארץ הזאת'", חזר עמינדב בלגלוג. "מסתבר שגם הארץ הזאת היא לא משהו מיוחד. המרגלים מספרים שמדובר בארץ אוכלת יושביה. ככה שגם מהפן הביטחוני וגם מהפן הכלכלי ההשלכות של המהלך הזה הרות אסון".
"אבל… קודם המרגלים אמרו שהיא ארץ זבת חלב ודבש, לא?" הופתע פדהאל. "מה פתאום ארץ אוכלת יושביה?"
"טוב, מה אתה מתחיל לשלוף אמירות מהעבר?" התרגז אביו. "גם אתה נהיית פופוליסט פתאום?"
"מה זה פופוליסט?" שאל פדהאל, שמילים של מבוגרים תמיד עשו לו כאב ראש.
"מישהו שאומר מה שאנשים אוהבים לשמוע", הסביר אביו. "כמו כלב בן יפונה, למשל. הוא דווקא אמר שאנחנו יכולים לרשת את הארץ".
"ואנשים אהבו את זה?" שאל פדהאל ותקווה קלה התעוררה בו.
"האמת שניסו לרגום אותו באבנים", גדע אביו את התקווה. "וגם את יהושע. חוסמים עכשיו את הכניסה לאוהל מועד. מה הם מנסים להוביל מהלך מסוכן כזה? זה נגד כל האזהרות של מומחי מערכת הביטחון!"
"חשבתי שגם יהושע וכלב הם ממומחי מערכת הביטחון", ניסתה אמא ניסיון אחרון.
"תעזבי אותך", התעקש אבא. "אנחנו לא נהיה חלק מהטירוף הזה. נעצור את הכניסה לארץ בכל מחיר. כבר הודעתי שאם יקראו לי למלחמה אני מסרב. אני לא הולך לתת אשתי והבן שלי יהיו לבז. יש אפילו דיבור", הוא קצת הנמיך את קולו, "על עזיבת כל הפרויקט הזה וחזרה למצרים. נהיה חלק ממשפחת העמים. מה זה השיגעון הזה של ממלכת כהנים וגוי קדוש?"
אמא של פדהאל התחילה לבכות. כעבור כמה רגעים גם החזות הקשוחה של עמינדב נסדקה והוא התיישב לידה, וגם בעיניים שלו הופיעו דמעות. הקולות שנשמעו מחוץ לאוהל הבהירו לפדהאל ששיחות דומות מתנהלות גם באוהלים הסמוכים. הוא פסע חרישית אל פתח האוהל והאזין ליבבות שעלו עכשיו מכל המחנה. הייתה לו תחושה חריפה שהוא נפל על הדור הלא-נכון.
