השבוע הודיע בית החולים בילינסון על "פריצת דרך": הורים מפונדקאות יוכלו להתאשפז במחלקת יולדות ולקבל ממנה "מעטפת סיוע". פרופ' אסנת וולפיש, מנהלת ביה"ח לנשים בבילינסון, הדגישה כי "כבית חולים לנשים שחרט על דגלו את העצמת המטופלות, האוטונומיה וחופש הבחירה שלהן, אני גאה להיות שותפה למודל החדשני שבנינו כאן". ההתרגשות המחויכת הזו נועדה בעצם לספר לנו שבבילינסון יאפשרו לגברים שהביאו ילד מפונדקאות להתאשפז במחלקת יולדות. את היולדת הפונדקאית, אגב, הם מתכננים להעביר למחלקת נשים.
הפונדקאות חוקית בישראל מאז 1996. משרד הבריאות הסדיר את אשפוזן של אימהות מפונדקאות עוד ב־2010, וכבר אז חטא לאמת ולהיגיון כשהציע להגלות את היולדת לחדר ציבורי ואִפשר לאם שלא ילדה לשלם על חדר פרטי עם התינוק. עכשיו בבילינסון חושבים שזה יהיה רעיון מ־ה־מ־ם לעשות את אותו סיפור שפחה – רק עם גברים. לא בחלק הקשה של ללדת כמובן, זה נשאר שלנו בטאבו; בחלק של הבלונים והשוקולד, החלק שכיף. הורות VIP, שהיא מטבעה לגברים בלבד.
במאמר מוסגר: הצורך בהסדרה הזו הוא עדות ניצחת על השקר שבטענות "השוויון" שבשמן דרש בג"ץ ב־2021 לאפשר לגברים ללא בעיה רפואית גישה לשירותי פונדקאות. שוויון, מטבעו, הוא בין שווים. השונות, בשלב זה, לא יכולה להיות ברורה יותר. אבל הפונדקאות והסדרתה, המזעזעת בעליבותה ובפגיעה שהיא מאפשרת בנשים, היא רק השער שדרכו התאפשרה החדירה למרחב הנשי שהוא מחלקת היולדות. והיום נתרכז בזה.
אישה היא לא "גבר עם יכולת ללדת". חוויית העולם של נשים וגברים שונה באופן מהותי. בממוצע, אני נמוכה וחלשה מהגברים במרחב שלי. אני גם מגיבה אחרת לעצם הנוכחות שלהם לידי. אני לא חשה צורך להסביר למה אני שונה. אני מצפה שתבינו שזה המצב גם בלי להבין מדוע.
במרחב הציבורי, ראוי שיהיו גבולות שיהפכו אותו לנוח ונעים לכולם. אחת הדרכים לעשות זאת היא לייצר, בנקודות פגיעות במיוחד, מרחבים נפרדים. זו הסיבה לכך שהשירותים והמלתחות הציבוריים נפרדים.
לידה היא דבר מבורך ושמח, אבל גם אירוע פיזיולוגי מתיש ומכאיב שמביא לשיא את הפגיעות שלנו כנשים. אחריה, הגוף שלנו פצוע ומדמם ומוצף הורמונים, ומתנהג בצורה שונה לחלוטין ממה שהיה לפניה. בין אם זו הלידה הראשונה או העשירית, אחריה אני צריכה להסתגל לעצמי מחדש. מחלקת יולדות היא המקום שבו נשים עושות את זה.
במקום הפגיע הזה, הרוב המוחלט של הנשים לא רוצות גברים זרים בסביבתן. ברפואה הציבורית מקובל איזון – בעייתי בפני עצמו – בין האפשרות לליווי מצד בן הזוג ובין התחשבות בשותפוֹת לחדר שבעבורן הוא גבר זר. מכיוון שכך, בייחוד בחדרים משותפים, אבות אינם רשאים לישון בחדר היולדת. זה לא אידיאלי, כי היולדת זקוקה לעזרה, אבל זה איזון נדרש בין אילוצי המערכת הציבורית שמשאביה מוגבלים לצרכי היולדות.
כיולדת לא עמדו לרשותי משאבים חיוניים, משום שהמערכת מתפקדת בחוסר. אבל לצורך חדש של גברים, מתברר שאפשר למצוא מה שצריך
תודה לא־ל, מחלקות היולדות בישראל עמוסות לעייפה. לעיתים עד כדי אשפוז עודף בחדרים ואפילו במסדרון. לכן מסבירים לכל יולדת שהגיעה זמנה להשתחרר אבל תינוקה נותר מסיבה כלשהי באשפוז, שמקומה במחלקה איננו נשמר לה. שבועות אחרי הלידה, יולדות כאובות ומדממות יושבות ליד עריסה של תינוק מאושפז על כיסא לא נוח, עם תפרים מכאיבים, בעודן מנסות ללמוד להניק בלי מעטפת ובלי פרטיות. מיטות האשפוז, שהיו עשויות להקל עליהן, שמורות ליולדות חדשות.
עצם הרעיון להעניק מיטת אשפוז במערכת הזו לגבר בריא, כדי שיוכל "להיקשר" לתינוק ביתר קלות, הוא מרגיז. העדיפות המובנית שניתנת לו לחדר פרטי, משאב שהוא בהגדרה גוזל מיולדת שזקוקה לו יותר, מכעיסה. הטענות כאילו אלה יהיו "חדרים ייעודיים" מעוררות חֵמה, משום שהמערכת מתפקדת בחוסר שנים רבות. כיולדת לא עמדו לרשותי משאבים חיוניים שנדרשו לי, אבל לצורך חדש של גברים – מתברר שתמיד אפשר למצוא מה שצריך. אני נדרשת "להבין את המערכת", בשבילם – היא פשוט משתנה.
את החלק הקשה של הבאת ילדים לעולם אני עושה, ואני עושה את זה בשמחה ובאהבה. אבל אני לחלוטין מצפה מהחברה שאני חיה בה שתכבד ותעריך את הקושי שלי ותשקיע כל משאב אפשרי בהקלה עליי. אני מצפה להיות בעדיפות ראשונה ברורה ולא נתונה לשום דיון. הצורך הרפואי של היולדת קודם לצורך של כל אב. תמיד. זו למשל הסיבה לכך שלא מאשפזים במחלקת יולדות אלמן שאשתו נפטרה בשעת הלידה, למרבה האסון.
במרחב הזה של הפגיעות הנשית האולטימטיבית, אני לא רוצה ולא מוכנה "להבין", או אפילו לראות, צורך של גברים. אני לא מזלזלת בו, אני מבינה שהוא קיים. אבל בצורה מאוד לא נשית, אני דורשת שלא תצפו ממני להכיל אתכם או את הצרכים שלכם, כאשר אני מאושפזת במחלקת יולדות. אני מצפה מכם להבין שעצם השאלה אם זה מפריע לי היא חצופה באופן יוצא דופן. זוהי ציפייה שבמצבי ההורמונלי החלש והפגיע, אעשה את החשבונות כמה אני מוכנה לצמצם את עצמי בשביל הנוחות של אחרים, חשבונות מסובכים עבורי גם בשגרה. אם אתה לא שם בשביל לעזור ליולדת, אל תהיה שם בכלל.
אם לגברים תהיה האפשרות להתאשפז במחלקת יולדות, זה בהגדרה יבוא על חשבון היולדות – באלף דרכים קטנות ושקופות שהן החוויה הנשית במרחב הציבורי המשותף, וגם בכמה דרכים ברורות מאוד, כמו מחסור בחדרים פרטיים ושחרור מוקדם בגלל מחסור במיטות. במחלקת יולדות אני מצפה שתשימו גדר ברורה שלא תאפשר את זה. כשהרגע תרמתי לחברה את התרומה העצומה שהיא הבאת ילד לעולם, אני מצפה מהחברה שתכיר במחיר שזה דרש ממני ותכבד אותו. כן, יותר משהיא מכבדת את הקהילה הגאה. מגיע לי כאישה, כיולדת, כאם. בעצם, פשוט כאדם.
