הפיגוע בגבול מצרים בשבת הקודמת, ושורת המחדלים שנחשפו אחריו, תפסו בהפתעה ישראלים רבים: הרי מדובר בגבול עם מדינה שיש לנו איתה הסכמי שלום – איך ייתכן אפוא שלא אחר מאיש כוחות הביטחון המצריים חודר לישראל כשבאמתחתו נשק וקוראן, וקוטל שלושה לוחמי צה"ל? השאלות המדאיגות לא פחות התחילו להגיע לאחר מכן; כיצד קורה שבמשך שעות לא נוצר קשר עם הלוחמת והלוחם ששמרו בעמדה, ומדוע שער החירום היה מוחזק באזיקון בלבד?
שירתי במשך כשנתיים כדוברת האוגדה הממונה על גבולות השלום של ישראל. לפני שאחזור לשאלות החשובות הללו אני מבקשת לומר: ליה בן־נון, אוהד דהן ואורי אילוז ז״ל הם גיבורים. שלושתם התגייסו לצבא ההגנה לישראל כדי להגן על העם היהודי במולדתו, ונשבעו לעמוד במשימה זו גם אם תעלה להם בחייהם, למרבה הצער והיגון, שורת המחדלים שהובילו לנפילתם לא היו אפילו במקצת בשליטתם או באחריותם. הם נטועים עמוק בתפיסות והנחות שגויות ובעייתיות.
בביקור בקהיר לפני כמה חודשים התחוור לי שאף שהשהייה בה לרוב אינה מסוכנת בעבור ישראלים, בירת מצרים בוודאי אינה מברכת אותם
ההנחה הבסיסית ביותר נוגעת לטמפרטורת השלום בינינו ובין המצרים. אם היינו מחפשים את מקומו של הסכם השלום הזה במטבח, הוא היה במקפיא. ולא רק בגלל הקור המפורסם שלו, אלא גם משום שכמו מקפיא, גם השלום עם מצרים מוגבל לאזור מצומצם. למעשה, הסכם השלום אינו בין הישראלים למצרים אלא בין ממשלת ישראל ובין המשטר במצרים, ואולי במידה מסוימת גם בין הכלכלה המצרית לאזרחים הישראלים המבקרים במדינה.
התיאום הביטחוני בין המדינות מצוין, והוא אחד מנכסיה החשובים של מדינת ישראל, שהיא ומצרים מתמודדות עם אויב משותף בדמות שלוחת דאעש החזקה בסיני. את חשיבות התיאום בין הדרגים הבכירים בשתי המדינות מבינים בעלי התפקידים בשני צידי הגדר החדשה, שנבנתה כדי למנוע הברחות סמים ובני אדם בין סיני לנגב. אך בניגוד לחיילים הפשוטים ולאזרחים הישראלים, המבינים ורוצים גם הם בשלום, זה אינו המצב בצד המצרי של הגדר.
בביקור בקהיר לפני כמה חודשים התחוור לי שאף שהשהייה בבירת שכנתנו הדרומית לרוב אינה מסוכנת בעבור ישראלים, קהיר בוודאי אינה מברכת אותם. בכל דוכן ספרים נמכר ״מיין קאמפף״ של היטלר, והאזרח המצרי הממוצע לא מחבב את שכניו היהודים מעבר לגבול. בהינתן שזה המצב, ובהינתן שלגבול עם ישראל נשלחים חיילים ושוטרים מהרף הנמוך של כוחות הביטחון המצריים, לא מפליא שבמוצביהם שוררת עוינות כלפי ישראל, שבאה לידי ביטוי קיצוני ורצחני בסוף השבוע שעבר.
תפיסת השלום הישראלית מתבטאת גם בהתנהלות הכוחות בגבול. הלוחמות והלוחמים המוצבים בגבול עוסקים בעבודה בעלת אופי משטרתי, כמו מרדף אחר מבריחי סמים המעבירים את מרכולתם הבלתי חוקית דרך סיני אל השבטים הבדואים בנגב, ומהם לרחובות ישראל. כיצד אפשר להאשים לוחמים שמורגלים בעבודה משטרתית בגבול שלום, שתפיסת הפעולה שלהם אינה של לוחמה בגבול עוין? הבעיה אינה מתחילה ונגמרת בדרגי השטח, אלא מגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. יש צורך לשנות את תפיסת ההפעלה של צה״ל בגבול הדרום־מערבי של מדינת ישראל משיטור לביטחון, מהתמקדות בסמים להתמקדות בהגנת גבולות, כשם החיל המוצב באזור. אין זה אומר שיש לקבל את הברחות הסמים או להתעלם מהן, אלא שיש לשנות את סדר העדיפויות של הכוחות הלוחמים כך שהביטחון יוצב בראש ורק אחר כך השיטור. בהתאם לכך, יש לתגבר את הכוחות ביחידות משטרתיות שייקחו את הפיקוד על סיכול ההברחות.
השלום עם מצרים הוא כאמור נכס אסטרטגי של ישראל ואל לה לפגוע בו. אין להנמיך את שיתוף הפעולה הביטחוני עם הכוחות המצריים אלא להגביר אותו, אך הדבר אינו יכול לבוא על חשבון הכשרת הלבבות של אזרחי מצרים או תוך התפשרות על המבצעיות בגבול. יש לחזק את הגבול במובן הצבאי, אך גם את הקשרים הישירים בין ישראלים למצרים. כשם שמדינת ישראל משקיעה משאבים רבים בהסברה על ישראל במדינות הסכמי אברהם, כך היא צריכה לנהוג גם עם מדינות הגל הקודם של הסכמי השלום. שלום צונן הוא רק חצי עבודה, ומדינת ישראל אינה חמור, היא אריה.
