זו שוב העונה הזו. חם בחוץ. גלידה בבית (או אבטיח). הילדים נרדמים חצי שעה מאוחר מדי. לפעמים שעה מאוחר מדי, ובטלוויזיה משדרים חתונה ממבט ראשון, המכונה גם חתונמי. אני קורס על המיטה מתישהו, הכלים בכיור חצי שטופים, הבית משתדל להיות מסודר, המוח כבר כבוי, אני מדליק את הטלוויזיה וצופה בזוגות אחרים מבלים באיי סיישל.
דובר כבר הרבה על הפורמט של חתונמי. פורמט בו "מומחים" (סליחה על המירכאות) משדכים זוג שלא הכיר מעולם, על בסיס נתונים טכניים, בקשות וגם ראיונות, והם נפגשים בערב שבו הם מתחתנים, יוצאים לירח דבש, נפגשים עם ההורים ועם החברים ואחרי חודש פלוס צריכים לקבל החלטה אם הם ממשיכים ביחד או לא. הביקורת כבר הובעה (איכ, ריאליטי), הדברים שצריך לציין צוינו כבר.
אני חווה את חתונמי משני כיוונים. הכיוון האחד הוא הכיוון הרכילותי – היכולת לדבר על אנשים אחרים ומערכות היחסים שלהם. זו לאו דווקא ביקורת, אלא באמת איזה פן מציצני שהתוכנית עצמה רוכבת עליו בגאון; פן שרודף אחרי אנשים למקומות האישיים ביותר שלהם – לתפישה העצמית שלהם, לקשיים שלהם ולחלומות שלהם. אלה המקומות שבהם אני מסנן 'וואי, הם בכלל לא מתאימים' או 'איזה שידוך גרוע' או 'למה הוא מגיב ככה לעזאזל'. אלה מקומות של התנשאות, לפעמים, ובפעמים אחרות הם מקומות של קנאה – המשותף ביניהם הוא המבט מבחוץ.
הכיוון השני הוא המקום שבו אני חווה את חתונמי כשיקוף, או כהד, לחוויה הזוגית שלי. זו לא חוויית הצצה (כלומר גם, ברור), אבל ההצצה היא לא רק הצצה לחווייה של אדם אחר, אלא גם היכולת למצוא את עצמי באדם האחר הזה.
במובן הזה, כשאני רואה (נניח) את עינב ורז מחליפים את הצחוקים הכי משמימים בעולם ("רובוטים ממבט ראשון" זה סלוגן מנצח אגב, אבל לא בטוח שבצורה שבה הם חושבים שזה), או את רז מגלה לראשונה את נפלאות קרם הפנים, אני לא רואה רק זוג שהכיר הרגע ועדיין אין להם מושג על מה בכלל הם יכולים לדבר כשיש עליהם מצלמות ומיקרופונים מכל הכיוונים, אלא גם זוג שנמצא בתוך מערכת ובמובן מסוים המערכת גדולה יותר ממנו. כלומר שאין לו את היכולת לקום וללכת, מה שמחייב אותו לעשות איזה תהליך בתוך הסיפור הזה. והרי גם לי, שאני נשוי באושר כבר כמה שנים טובות, יש את הרגעים שבהם אני מחפש בכוח את נקודת ההשקה, ולראות אנשים אחרים עושים את זה מלמד אותי משהו על הסיפור שלי עצמי ועל התגובות שלי.
או כשאני רואה את משה ונעם. זוג שבאמת, קשה למצוא נקודות השקה ביניהם וביני, או לפחות בין הסיפור שלי לסיפור שלהם. לראות אותו ולדעת שיש פה תהליך שבו נעם תיכנס למקום שבו היא אשת טיפול, ומשה יכנס למקום שבו הוא מטופל, ומערכת היחסים ביניהם תלך לאיזשהו כיוון, ובתוך המערכת הזו לראות אותו מנסה לתפוס עמדה יציבה, להבין איפה הסדקים במראה שנעם מראה, ולהציב את הסדקים ואת הקשיים שלו על השולחן – בלי קשר כרגע לזה שהסדק שלו הוא בזה שהיא גדולה ממנו בכמה שנים – מלמד אותי משהו לא רק על משה, אלא גם על גבריות ככלל, ואולי גם על הגבריות שלי.
אני צופה בחתונמי כי משהו מרתק אותי בדינמיקות הזוגיות האלה. בניואנסים שהולכים ותופחים פרק אחר פרק, במערכות היחסים שהולכות ונהיות מסובכות יותר ויותר. וכאמור, לא רק בגלל הפן הטלנובלי שבדבר, אלא בגלל שבסוף, כשאנחנו מסתכלים לעומק ובמקומות אישים של בני אדם אחרים, אנחנו יכולים למצוא בהם את עצמינו.
